הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 19

חושך. שקט. יד גסה אך נעימה נוגעת בה, מלטפת את פניה מלחייה עד צווארה. היא פקחה עיניים בישנוניות וראתה את אדוארד .
רגע אדוארד ?! היא עברה לישיבה והסתכלה עליו. היה משהו מוזר בעיניו, משהו לא מפוקס. הוא התקרב אליה ואמר, "אני אוהב אותך. את היית כל כך חמודה אתמול בנשף ואת רוקדת כל כך טובב." היא יכלה להריח את הבל פניו המצחין. נראה שבשבילו הנשף לא נגמר. הוא היה שיכור, שיכור יותר מאחיו אתמול.
היא הסתכלה על השידה. השעון הראה שתיים בצהריים. 'וואו השעה היתה שתים עשרה כשדיברתי עם מרי', חשבה. הנסיך לא חשב בצלילות, כי הוא המשיך להתקדם אליה, ותפס את ידיה בידו.
לנסיכה לקח כמה שניות כדי להבין שהיא נפלה לאיזושהי מלכודת. היא ידעה טוב מאוד שהוא שיכור, אבל זה לא מנע ממנו את הניסיון שבלחשוב צלול. היא ניסתה להתנגד לאחיזתו, אך אחיזתו היתה חזקה משציפתה.
"אדוארד, אדוארד, מה קרה לך? האם שכחת את הנוהל? " שאלה לעברו.
"לא אכפת לי מהנוהל. אני רוצה רק אותך." הוא תפס את סנטרה ועשה את הדבר היחיד שהיא לא ציפתה לו.
הוא נישק אותה.
גועל מוזר השתלט עליה והיא בעטה בו בחוזקה. הוא הרפה ממנה והתקפל מכאב. "ל.. למה עשית את זה?" פלט לבסוף. היא הסדירה את נשימתה ואמרה, "אני הסכמתי להשתתף במבחנים וחתמתי על המסמך, אך זה לא אומר שאתה יכול להפר אותו מתי שתרצה." היא הביטה בו ושנאה ניצתה בעיניה. "אני לא מוכנה להמשיך במבחנים עד שתתנצל בפני. ותעשה את זה כשאתה פיקח." היא קמה ממיטתה ויצאה בסערה מהחדר.
הנסיך נשאר מביוש בחדרה עוד כמה דקות, ויצא בראש מורכן ומלא חרטה מחדרה.

היא התקדמה בסערה לעבר האגם והתיישבה על הספסל. עיניה לא הפסיקו לבכות כל הדרך. אם היא היתה יודעת שככה היא תרגיש, היא לא היתה מסכימה להשתתף במבחנים. אילו רק היא לא היתה מאבדת את הזיכרון שלה בגיל 15….
זהו זה! היא ניגבה את עיניה בידיה והתקדמה חזרה לארמון. היא נכנסה בשקט ונעמדה מאחורי הדלת של החדר של הנסיך ויליאם.
היא נקשה בדלת וכעבור שנייה שמעה קול צעדים מתקרבים. היא ראתה את הידית מסתובבת ואת הנסיך נעמד מולה. עיניה, שעדיין היו אדומות ונפוחות, נמלאו שוב דמעות והיא חיבקה את הנסיך בעודה בוכה.
"מה קרה? " שאל בבהלה. הוא חיבק אותה ביד אחת ובשנייה סגר את הדלת. "בואי, שבי וספרי לי מה קרה. " הוא הושיב אותה על הכיסא והיא סיפרה לו מה קרה עם אדוארד כשהיא התעוררה. עיניו נפערו והוא החזיק את ראשו בין ידיו."הוא..הוא ..אבל…" ויליאם לא הצליח להשלים את דבריו.
"יש משהו שאני רוצה, אבל אתה תצטרך להסכים לפני שתשמע אותו." אמרה לנסיך וניגבה –שוב- את דמעותיה.
"אני מסכים," אמר ויליםא ללא התלבטות. "מה את רוצה?"
אמבר קמה מהכיסא וניגשה אל הנסיך. היא כרככה את זרועותיה סביב צווארו ונישקה אותו. עיניו וגופו המופתעים זרמו עם נשיקתה. הוא התהפך מעליה ונישק אותה בלהט מוגבר. כשהתנתק ממנה, היא התנשפה ואמרה, "הייתי צריכה משהו שיסיח את דעתי מנשיקתו של הנסיך אדוארד." היא הביטה בו והפעם בעיניה היה הניצוץ השובב.
"טעות, את עדיין זוכרת את הנשיקה שלו." הוא נישק אותה שוב ונגעה בשערה. "ועכשו את זוכרת?" שאל בציניות.
"זוכרת מה?"
הם צחקו ונשארו כך מחובקים על המיטה.

הוא קם בבהלה למשמע צעקה שנשמעה מהמסדרון. הנסיך פתח את הדלת, וראה את מרי שוב בהתקף זעם. לפני שמישהו יספיק להגיע, הוא תפס אותה והכניס אותה לחדרו.
נראה שהוא שכח כמה חזקה היא יכולה להיות, כי היא בעטה ברגלו והוא התקפל מהכאב.
"זה על שחטפת אותי," אמרה והושיטה לו את ידה. "וזה על…טוב, אני כבר יחשוב על משהו." הוא תפס בידיה ונעמד, צולע . "אז מה קרה?" שאלה.
"אני מניח שאת חיפשת את הנסיכה, נכון? אז הינה היא " אמר והצביע על מיטתו, שם ישנה לה אמבר בשלווה ולא שמעה כלל את צעקותיה של מרי. מרי לעומת זאת, לא היתה שלווה בכלל. "אני מקווה מאוד שלא נגעת בה כי אחרת-"
"מה? לא! את יכולה להיות רגועה. אני לא נגעתי בה." אמר והסמיק רק מהמחשבה על כך. הוא ראה שמרי בוחנת את פניו, מחפשת רמזים לכך ששיקר, אך כשהבינה שין טעם, ויתרה.
"בסדר, אני מאמינה לך. אז מה היא עושה פה ?" שאלה והתיישבה לידה. ויליאם סיפר לה מה קרה והיא הקשיבה. היא סיפרה לו חלק ממה שהיא סיפרה לאמבר, על כמה שחשוב שהוא לא יגלה את שמה ברבים.
"אז בסופו של דבר, שנינו רוצים את אותו הדבר." אמר לעבר מרי וצפה בשמש השוקעת.
"מה שנינו רוצים?"
"אנחנו רוצים להגן עליה מפני אלה רוצים לפגוע בה."