Dance/ פרק 6 – בוגרת.

התעוררתי והדבר היחיד שהתרוצץ בראשי היה הכאב העז והקודח כמתען חשמלי גועש בעוז כה רב בלי כל טיפת רחמים, חשתי כיצד צווחה לא קרויה וכה לא רצויה צווחת בחוזקה ומהדהדת בכל איבריי, מצליפה בי ומכה שוב ושוב ללא כל הפסקה, התפלטתי במיטה ששכבתי עליה כמתענה, כל גופי שרף כאש, חשתי כיצד כל איבר, תא, מערכת ושריר בגופי נחרבו והתרסקו עד עפר.. גרוני צרב ואלפי חבטות פסיכלוגיות הוטחו בחזי כעקיצות מפרפרות שוב ושוב, טמנתי את פניי בין זוג ידיי ושאפתי עמוקות, התכווצתי ובלי התכווץ יחד אתי בכאב.. כה כואב לי.. כה שורף לי.. הכול כה מבולבל ומטושטש.
נסתי להיזכר באירועי אתמול.. הלבוש, אוי הלבוש האיום והחושפני.. הכובש, אוי עד כמה שהוא מדהים.. השתייה, אוי לכל הכוחות השתייה הרבה.. הריקודים, אוי.. חבוקה בין זרועותיו..
הכל התפוצץ בראשי, לפתע פערתי את עיניי, קרביי להטו וחשתי כיצד שריריי נקרעים בתחושה מורטת כל טיפת עצבים, היכן אני?!
סקרתי במבט חטוף דרך ריסיי את החדר שהייתי שרויה בו..
סגנון די ביתי וחם, שטיח בצבע אדום, כורסה ישנה שנראית כה מזמינה בצבע חום דהוי, מסך טלוויזיה שטוח שהמחשב מיד שנייה נדמה כנעל בית שכוכה לצדו.. ווילונות כבדים בצבע אפור ואלפי ציורים של נופים: של אגם, של אחו, של מדבר..
התכווצתי, המיטה, היא.. היא גדולה, זהו אינו החדר שלי..אז, היכן אני?!
התרוממתי בכוח סבל כה רב, חבקתי את עצמי וקלטתי שאני רק בגופייה ותחתונים, חשתי כה חשופה, יותר מתמיד, מי עשה זאת?!
חבקתי את עצמי בעזרת סמיכתי ונסתי להאיץ את נשימותיי.. בטני התהפכה מספר פעמים ותחושת החלחלה שתקה אותי וגרמה לי להיות קצרת נשימה..
"בוקר טוב, אני רואה שהתעוררת". שמעתי את קולו המוכר של.. של.. שיט וויליאם! כן, אני זוכרת.. הוא גרר אותי למכוניתו ונרדמתי שם חסרת כוחות, והאודישנים, לכל הרוחות האודישנים! מה השעה עכשיו?!
חשתי כה היסטרית, רעדתי במקומי, אני אבודה.. חסרת כל, חסרת וודאות ולא! אסור לי, זה כה לא טוב.. איני בשליטה, איני ממוקדת באהבתי – בריקוד! והכדורים.. והמשחה..!
לעזאזל, הזמן חמק ונזל.. נגזל והתפוגג בין ידיי ולא יכולתי לעשות משהו על מנת למנוע זאת! אני בעצמי מתפוגגת ופקעת אחת של עצבים ושל מתח כה רבים מטריפים כל טיפת דעת!
מדוע זה כה מורט עצבים..? כה מייסר..?
"מה השעה?!" שאלתי. כואב לי אפילו לדבר.
"השעה 09:35" הוא פלט בזמן שהציץ מבט חטוף בשעון ידו.
מה?! "לעזאזל אתך, לא חשבת להעיר אותי?!" צווחתי עליו. "מדוע לקחת אותי לכאן?! באיזו זכות.. הורדת לי את הבגדים?! מה אתה אבא שלי?!" התרסתי בו באשמה ובתקיפות יורה לכיוונו מבט רצחני, הסומק להט על גבי טווי פניי וכה כעסתי.. כה שנאתי ורציתי רק לחבוט בו ולצווח עליו, למצוא פורקן של כל הכאב והבושה שאני חשה..
הרשיתי לעצמי לרגע לסקור אותו, לבוש כהרגלו, הבל היופי ושקר החן האכזר שכמותו.. ומה עם ג'ק?! איפה הוא?!
"תקשיבי , אני מאוד מצטער אבל אם לא הייתי מטפל בך אינך צריכה לדעת היכן היית מוצאת את עצמך, מה חשבת לכל הרוחות? תגידי תודה וזהו זה!" ירה לעברי בתקיפות ואז נשם עמוק מרסן את עצמו. "הכנתי לך ארוחת בוקר, תאכלי, תתקלחי, רחצי פנים ולבשי את בגדי הריקוד שהבאתי מחדרך בבקשה".
אוי, לא, כל כך לא! הוא אינו יכול לעשות זאת.. הוא אינו יכול לקבוע לי, אני בת 17 וחצי, לכל הרוחות אני בוגרת! ומה שהוא עשה זו חוצפה כה עמודה שאני במקומו הייתי נבוכה קשות, כרכתי את ידיי סביב ברכיי והרשיתי למעט דמעות מלוחות בוגדות לנזול מבעד עיניי.. פשוט חשתי מיואשת.
"איני רעבה, מדוע הבאת אותי לכאן?" שאלתי בלחש.
הוא התיישב לצדי והגיש לי כוס מים צוננים. "שתי, בבקשה.." לחש. "מה שלומך?"
"למה הבאת אותי?!" צעקתי עליו והתעלמתי מהכוס הכה מפתה.
"שתי.." הוא מלמל. "ותעני לי על השאלה". ביקש בנינוחות, כיצד הוא יכול להיות כה רגוע בזמן שאני פקעת אחת של עצבים?!
ידיי הזיעו ופלטתי בארסיות. "חרא, טוב לך?!"
"לא, ברור שלא". קרקפתי עקצצה כשהוא לחש. "דאגתי לך.."
שתיתי מהכוס בשקיקה ורוקנתי את כל תכולתה בלגימה אחת, נשמתי עמוק. "אני יכולה פרטיות..?" לחשתי מתעלמת משאלתו.
"כן, כמובן.." הוא מלמל בזמן שפנה לכיוון פינת האוכל שלו נוטש אותי מאחור.

נכנסתי לחדר החזרות וחשתי כה עייפה ומוטרדת, האירועים האחרונים קרו בכזו מהירות ואין לי כל טיפת זמן מעט להקל ולהבין מה קורה..
חשתי כה חולשה מעמיקה ומקשה.. קשה לי, כואב לי, צורב ושורף.. לא שתיתי את הכדורים.. כיצד אעלה על הפוינט בלי משחה ופלסטר?
חשתי שאני משחקת באש ונועדתי להפסיד, פשוט כך.
"מצטער הלנה, אחרת". התריסה בי בנוקשות מורתי בזמן שלא אפשרה לי אפילו להציץ לכיוון האודישנים.
"אני מאוד מצטערת..באמת.. אני מבטיחה לבצע את המיטב, זהו החלום שלי.." לחשתי מיואשת.
"אני כה משתוקקת להכניסך, אך חוקים אלו חוקים, אנו לא מנהלים כאן חוג, אנו מייצגים כאן את המדינה!"
"אני מודעת לכך, האמיני לי.. פשוט..-"
"חסכי ממני את המסיבה הטפשית שלכם!" היא קטעה אותי בתוקף, נכנסה לחדר וטרקה את הדלת מאחוריה.
שחקתי באצבעות ידיי, קושרת אותם האחת בשנייה והדמעות פשוט לא יצאו..
חשתי כה חולשה, אך גם כה הקלה ושלווה.
"היכן היית אתמול?!" קולו הגברי הכה בי בחוזקה וגרם לדמי ללהוט בגופי ולזרום בעורקיי.
"לקחו אותי.." מלמלתי, לא מוכנה להתבונן בעיניים הללו ולכשול שוב.
"מי?!" הוא שאל בגיחוך.
"פסיכולוג מפגר.." מלמלתי.
לפתע חשתי כה סחרורת איומה, הבחילה התעצמה לה וגברה, שרפה וגרמה לקוצר נשימה מחריד. "אני חושבת שאני עומדת להקיא.." לחשתי.
הוא במהירות נשא אותי בין ידיו ורץ לכיוון המדשאה שבחוץ, הוא אחז בשערי וישב לידי. "אני לא עוזב אותך.." לחש.
בזרוע אחת הוא מחבק את כתפי ובשנייה הוא מושך ברכות בקוקו המאולתר שלי מהלחץ של הבוקר..אוי הלחץ של הבוקר..
ואני פשוט מקיאה.. שוב..ושוב..הקיא משפריץ בלי הפסקה וזה כה מורט עצבים.. קיים מצב יותר מביך מזה?
עוד כמה זמן זה יימשך? אך אני בדיוק הרגעת, מציצה בו בהקלה כי הוא נראה שלו ונינוח, ממוקד בי במבט דואג אך..
אפילו שהקיבה שלי ריקה אני רק עוד מקיאה.. לעולם איני אשתה שוב לעולם!
ולמה דווקא כאן? לצדו?!
נשענתי על גבי הגדר והשפלתי את ראשי, חשתי לפתע כה הקלה מהממת ושותפת מלאת תקווה והצלחה.. נשמתי עמוק, רעדתי עדיין במעט והיה קשה לי להתייצב אך למרות זאת נותרתי חזקה בזכותו שעדיין לא הרפה ממני.
"גמרת?" שאל .
הנהנתי בחולשה. "מצטערת.." לחשתי.
"על מה?!" שאל בתימהון.
"איני בטוחה שכל יום אתה מחזיק את השיער של ילדה מקיאה.." מלמלתי והמילים הללו הדהדו בראשי שוב ושוב, צנחתי על גבי הארץ ועצמתי את עיניי לא רוצה להתבונן בקיא המחליא והמגעיל.
"היי, זה בסדר.. אני מבין, אני טיפש שהרשיתי לך כך לשתות". הוא חייך חצי חיוך רך ומתנצל.
"אתה לא אשם, אני חסרת אחריות.." לחשתי.
"שכחי מאתמול, היה ערב גרוע, העיקר זה ההווה, את חשה בטוב?" הוא שאל דרוך לבלתי נודע.
זה כה חימם לי את הלב, הנהנתי אליו.. הוא.. הוא באמת דואג לי!
לפתע הטלפון שלו רטט בינינו, הוא שלף אותו ועיניו נקרעו לרווחה, אני נקרעתי מבפנים כשראיתי את ההודעה:
'היי מתוק, נהניתי אתמול, מצפה לפגושך שוב.. נשיקה :* '