הכאב שבאהבה\ פרק 15

~מנקודת מבטה של שחף~

התיישבתי על גבי הכורסה שבסלון האוניברסיטה בזמן שזאין התיישב לצדי, נסגתי בדריכות והשפלתי את ראשי.
לבי התכווץ וצווח כמתענה, כל כולי רטטי והייתי פקעת אחת של עצבים ושל עצב. מדוע הוא היה חייב לעשות זאת..? מדוע הוא היה צריך להיות כה תינוקי ולא מקשיב..?
מדוע הוא פגע בי?
התבוננתי בו במבט חטוף מבעד לריסיי וקרביי להטו, הוא נראה כה.. כה גברי ומושך, למרות שגבתו תפורה ויש לו פנס קטן בעין, הוא עדיין גורם לי לפרפר במקומי ולקוצר נשימה מטריף כל טיפת דעת, חשתי כיצד דמי מתפרע בפרעות בוורידיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. כיצד השקט המותח שסורר בין שנינו בלתי נסבל עוד צווח בתוכי ואני חוזרת לדבר עמו.
"את מוכנה להגיד לי מה עשיתי?" הוא פלט.
שתקתי, ידעתי שאם אדבר.. שאם אתבונן בעיני השקד העמוקות הללו, אטבע עד חוסר נשימה ואבצע את מה שלבי רוצה.. לחייך אליו, לחבק אותו, לדבר עמו.. להיות לצדו!
אך מאז ומתמיד לא הקשבתי ללבי, תמיד הייתי אדם מחושב שפועל על פי ההיגיון הצודק, מעולם לא הראיתי ערך לרגשותיי כי ידעתי שאיני יכולה להרשות זאת לעצמי, נהיתי קשוחה מאז.. התחלתי לקעקע את עצמי באלפי קעקועים שבשבילי הם אור לתקווה חדשה, לדבר שאני רוצה להיות בו.. – אבל מאז שפגשתי בזאין, כל מה שאני רוצה לעשות אני עושה.. מנגנת על פסנתר, צוחקת, נותנת לו להתערב בענייני.. אך לכל הרוחות, לא, אסור! איני יכולה להרשות זאת עוד, זה הרחיק כל לכת, ומה שהוא עשה אתמול..
פלטתי אנקת ייאוש, כמכה מתחת לחגורה.
"את מגזימה, זה לא היה בכוונה, ובקשתי סליחה!" הוא התווכח.
פלטתי מבעד לפי. "למה..?"
"למה מה?" שאל בבלבול וכיווץ את גבותיו.
"למה הכת אותו, השגת כל גבול, הוא החבר לשעבר שלי, לא יותר מזה, וגם.. מדוע הדבר הכה חשוב לך?" שאלתי בגמגום ובלחש, מנסה להתאפק ולשלוט ביצר הגועש והסוער כסערה שבי מליפול לזרועותיו ולנשק את החבורות שמסביב לעיניו.. זה צבט ודקר את לבי כסכין החדה ביותר בעולם, בטני התהפכה מספר פעמים ותחושת החלחלה טרפה אותי, נשכתי את שפתי התחתונה.. זאין, מתוק שלי.. מסכן שלי, אתה בסדר?
אך אפילו את זה לא שאלתי, כי ידעתי מה יקרה ו.. לא, איני יכולה להרשות לכך.
"כי לא נראית מעוניינת והוא מי שהשיג כל גובל, לא אני! אני רק הייתי ידיד טוב והגנתי עלייך, את מי שנדחפה בינינו, שהיה מעשה דפוק למדי.." מלמל במשיכת כתפיים ושלף את הקלף המאשים לכיווני והמשחק התהפך.
זקפתי גבה בתימהון. "אני? אני אשמה שאתה חסר כל ריסון עצמי? רציתי להפריד בינכם לא חשבתי שאתם תנהגו עד כידי כך כמו חיות!" צעקתי עליו וזרקתי עליו את הכר בצבע ירוק חאקי שהייתה מונחת לצדי, הוא פלט גיחוך וגלגל את עיניו. "זהו הנשק הטוב ביותר שלך?"
עכשיו תורי היה לגלגל עיניים, הוא מנסה להקניט אותי? "אינך יכול לשנות נושא מאליק". פלטתי כדרך אגב. "אבל גם אין מה לשנות כי אנחנו לא מדברים!"
"שחף, את באמת שמגזימה.. לא התכוונתי, הסתדרנו כה טוב בימים האחרונים, מדוע את תמיד חייבת להיפגע ולהרוס הכול?!"
פערתי את עיניי לרווחה כתחושת קריעה. "אתה מי שהרסת הכול!! איני מוכנה שתתערב לי בחיים, איני מוכנה שתפגע בי גם בטעות, מגיע לך.. אוי, כל כך מגיע לך מה שקבלת, אני מקווה שתזכור לכל החיים..-"
"שהגנתי עלייך?" הוא עצר אותי בקול חנוק בזמן שהתרומם מהכורסה וירה לעברי מבט פגוע, התמוטטתי, נרמסתי, נחרבתי, הוטחתי עד עפר.. כל מערכת, תא, שריר וטיפת מחשבה התעופפו להם וחשתי חסרת דבר, חשתי כה מרוקנת, כה עצובה.. כה נואשת לעשות הכול על מנת להעלים את המבט הזה שלו, חשתי דקירות בחזי, דקירות כה עזות ומענות ללא כל טיפת רחמים, סערותיי סמרו בחרדה וחשתי כיצד גוש מסוים של.. של שמעות צורב את גרוני. איני רוצה להיות הנערה שאחראית למבט הזה, פשוט לא! במקום לשאול לשלומו אני שמחה מכך, וזה כה לא נכון.. כה שקרי, אוי, אם רק היית יודע..
"התכוונתי להגיד שתזכור לכל החיים להתרחק ממני.." פלטתי בארסיות.
"כרצונך". הוא משך בכתפיו והלך משם.

~מנקודת מבטה של מישל~

התיישבתי בחיקו של נייל, אצבעותינו נגעו והשתלבו האחת בשנייה, חשתי את חזהו עולה ויורד בכל נשימה ושאיפה ששאף, חשתי כיצד אני נושמת, מתנועעת ונאנחת בקצבו שלו.. כמותאמת לו, כדבוקה בו, חקוקה בו ככלא והוא בי ללא כל דרך חזרה..
חשתי כיצד השמחה וההתרגשות שלי עולים על גדותיי ואני עוד רגע צווחת מרוב הוכרה על עצם החיים, חשתי כיצד לבי פעם במהירות ואלפי פרפים התעופפו בבטני, להשתיקם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית ומסוכנת.. דמי להט בעורקיי והתפרע בכל גופי, ראשי במעט קדח והתפללתי שאיני אזיע מרוב התרגשות או.. או שהשק..
שיהוק. שיהוק. שיהוק.
חשתי כיצד לחיי מתלהטים בעוז ואני משפילה את ראשי, לכל הרוחות.. למה..? . שיהוק.
נייל צחקק, חשתי זאת בגבי, זה הדהד בכל איבריי וגבי צרב, צמרמורת גלשה בכל מורד גופי ואני חייכתי בעצמי, אלפי צביטות דגדגו כל פיסת עור בגופי וקלפו אותי.. ריסקו אותי ולקחו ממני הכול, והייתי קיימת, עומדת, חיה ונושמת בזכותו – כאילו הוא נקודת האור והתקווה לחן וליופי, בזכות רק צחוק פעוט.
"את סובלת משיהוקים?" הוא צחקק והושיט את ידו לכיוון בקבוק המים שניצב על פני השולחן שלצדנו.
"לא.. אני כך תמיד כש.." אך לא היה לי אומץ לומר לו, אפשר לומר שעד עכשיו הוא אינו אמר לי 'אני אוהב אותך', המחשבה הזו מדכאת אותי עמוקות.. חשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה ואני כולי פקעת של עצב ו..של פחד, אולי הוא מהסס? אולי הוא רואה אותי כסטוץ? אולי כל זה זו רק הצגה?
אלפי סרטים התרוצצו בראשי, חשתי כיצד גוש מסוים צורב את גרוני ואני פולטת עוד רגע אנקת ייאוש.
"כש..?" האיץ בי.
"נייל, אתה רציני?" שאלתי מתעלמת ממנו, התנתקתי ממנו והוא הרפה ממני בעצב, סיכלתי את רגליי האחת בשנייה והתבוננתי בו במבט ארוך ונוקב, בוחנת כל תנועה והבעת פנים שלו.
"בקשר למה מיש?" צחקק.
"בקשר לכל מה שקרה היום, בקשר אלינו!" הטחתי ובלי כוונה בכעס.
הוא חייך חצי חיוך ואחז במותניי, מקרב אותי אליו עד כמה שיותר, ישבתי על גבי ברכיו והוא לחש לאוזני. "מה את חושבת? את רצינית?"
אוזני צרבה ואלפי דגדוגים הוקרנו ממנה לכל גופי, שריריי התכווצו בפעם אחת קורעת ומענה וקרביי להטו, אוי אלוהים אדירים, לכל הרוחות.. מדוע זה כה מורט עצבים?! ראשי קדח.. כן נייל! אני רצינית, רצינית בכל עמקי נשמתי ולבי!!
הנהנתי הנהון מבויש, הוא אחז בסנטרי כך שהייתי חייבת להתבונן בעיניו, הוא נשק לשפתיי, מעמיק בנשיקה כמה שיותר.. חשתי כיצד אנו קשורים אחד בשני, כיצד הכול מתפוגג ונעלם, האדמה נפערת תחת רגליי אך אני עדיין מוחזקת.. חשתי כיצד אני מתמכרת ומתמסרת לנשיקה בכל לבי, פרעתי את ידיי בשערו הרך והממכר לעוד, הוא עצמו כל כולו ממכר ומשכר.. לבי האיץ את דופקו, בטני התהפכה שוב ושוב ושוב, אלפי צמרמורת הכו בתת ההוכרה שלי שוב ושוב, צווחה מחרישה להחריד צווחה והדהדה בכל איבריי ושיתקה אותי, חשתי כיצד אני נחרבת ונרמסת עד עפר בין זרועותיו, כיצד אני קצרת נשימה וחשה כיצד ראותיי עוד רגע מתפוצצות אך אני צפה בקלילות חיננית.. והוא אינו יודע זאת, את ההשפעה העצומה שלו עליי.
"מישל, התאהבתי בך עוד מהרגע הראשון שנפלת כשנכנסתי לחדר, הייתי בטוח שנראיתי די שקוף.." הוא מלמל קצר נשימה גם, חשתי כיצד אני כולי לוהטת והשמחה והצבע חוזרים לפניי באטיות, ההשפעה האדירה שיש לי עליו כה מחמיאה לי ונותנת לי תחושת חוזק וביטחון.
"התאמת שלא כל כך.." שחקתי בקצוות שערי אשר מסודר וחלק כהרגלו כמו תמיד.
"כל כך רך.." הוא מלמל כמוקסם, מכושף בזמן שאחז קצוות שיער אחרת משערי, הוא התבונן בי בעיניים התכולות העמוקות שלו, שקיסמו אותי, שגרמו לי להימשך אליו כעש שנמשך לאש ולהישרף.. פרפרתי בין זרועותיו לוגמת כל מילה ומילה, כל תזוזה, כל מבט, הבל היופי וחוסר שקר החן שבו מדהימים אותי.
"הו נייל.." התפרקתי בין זרועותיו. "זה כה הדדי.." לחשתי.
הוא חייך אליי חצי חיוך ואז נראה לרגע רציני, אוי לא, מה קרה?
"אני. אוהב. אותך. ( I.Love.You)" הוא אמר כל מילה בנפרד מדגיש כל הברה והברה, כן, זה נכון, הוא אוהב אותי.. נייל, נייל אוהב אותי.. אוי אלוהים אדירים.. חשתי כיצד מספר דמעות זולגות מבעד לעיניי, אין כל מילים לתאר זאת..
"למה את בוכה?!" הוא שאל בלחץ כה רב.
"בגללך.." פלטתי קצרת נשימה.
הוא התרחק, לא.. אנא, חזור! "עשיתי משהו לא בסדר?"
"כן, גרמת לי להתאהב בך.." לחשתי. "אני אוהבת אותך נייל".
הוא מצמצץ בעיניו ואז כרך את ידיו סביבי ואימץ אותי לחיקו נושק על קצה ראשי, על הלחיים, על המצח, עצמתי את עיניי ושאפתי עמוק, מתענגת מהרגע שייחרט בזיכרוני לעד. "אני רוצה שנלך ביחד היום בערב, רק אני ואת". חייך.
רק הוא ואני.. "בשמחה, מתוק, " חייכתי אליו.
"לאן את רוצה?" שאל בחצי חיוך. "מה את אומרת לגבי החלקה על הקרח?"
"בדרך כלל אני רצה למקום, אך..הרגל.." מלמלתי והצבעתי לו על רגלי החבושה, הוא כיווץ את מצחו ונע באי נוחות. "מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"אני אשם.. הפתעתי אותך.." הוא לחש.
מה?! "נייל, איני נפלתי כי נבהלתי, אוי נבהלתי במקצת אבל גלל ההשפעה האדירה שהייתה לך עליי!"
"באמת..? מהרגע הראשון..?" שאל בלחש, כלא מאמין.
"ולא הפסקתי מאז". קרצתי לו. "ואתה?"
"זה רק השתפר מיום ליום.." חייך.
התבוננתי בבואתנו שבמראה, אנו נראים כה טוב ביחד, כאילו ונועדנו האחד לשנייה. צורת גופנו מתאימה, שפתנו זזות במקצב תואם, בלי כל טיפת שיניים או תחושה מגעילה.. ידי משתלבת בשלו וידו בשלי, בשנינו יש שיער זהוב, ההבדל היחיד שאני כה מקנאת בו זה העיניים שיש לו.. שאיני אבין לעולם, מה בחור כה מבוקש כמוהו, מוצא.. בי!
"אנו מושלמים.." הוא מלמל, כקרוא את הבעת פניי ומבין אותי.
חייכתי אליו חצי חיוך. "אולי נלך לאן שאתה רוצה?"
"אפשר פיקניק". קרץ לי.
זקפתי גבה. "הפתעת". פלטתי.
הוא כיווץ את גבותיו. "למה?" שאל בתימהון.
"הייתי בטוחה שתוציא את הדולרים על איזשהוי מסעדת גורמה.. אני שמחה שלא עשית זאת".
"אין לי כלל בעיה.."
"נייל, אני שמחה". חייכתי אליו חיוך מרגיע.
באנו להתנשק שוב אך זאין הופיע משום מקום, הוא בעט בחוזקה בכורסה והתיישב אליה. "לכו מצאו לכם חדר.." פלט בארסיות.
"זהו לא סלון פרטי?" שאל נייל באירוניה, זאין נראה כה רע מאתמול, וידעתי שזה בגלל שחף.
"מה קרה בינכם?" שאלתי ברוך.
"זה נגמר, הכול נגמר, החברות והידידות, התקוות שלי, התכנון.. אפשר לזרוק הכול לפח ולהמשיך בחיים". הוא פלט בכאב ונשם עמוק טומן את פניו בין זוג ידיו.
נשכתי את שפתי התחתונה ונייל אמר במהירות. "לפני יומיים מישל ואני כמעט הרגנו אחד את השני מכלום, והיה לי הכי קל לעזוב הכול וגם לה, אך לא וויתרתי.. כי ידעתי שיש דברים ששווים זאת, עכשיו אני שואל אותך, שחף היא הבחורה הנכונה?"
"היא המושלמת בשבילי.." הוא מלמל. התבוננתי בגבר שלי, בבן הזוג שלי, באהוב שלי בהערצה בזמן שהוא אמר בנוקשות. "ואם עכשיו תשב ותבכה על הכורסה זה יועיל במשהו?! לך ותחשוב כיצד אתה משיג אותה, לא ייתכן שהכול אבוד, אין דבר כזה בלתי אפשרי באהבה.. ותאמין לי כשאתם זה לצד זה יש חשמל קסום טעון באוויר, לכל הרוחות, זאין, אל תוותר מהר כל כך.."
"מה אני כבר יכול לעשות?! אני לא טיפוס רומנטי!" תקף אותו זאין.
"מיש, מה שחף אוהבת?" נייל שאל אותי, חלחלה געשה בי, נפלא, זמן להרים את המורל ולתת עצות.. דבר שאני כה כושלת בו שוב ושוב. "היא די פרטית.." מלמלתי.
לפתע עיניו של זאין דלקו. "מוזיקה.." הוא מלמל.
"מה?!" שאלנו אני ונייל ביחד המומים.
"תודה, תודה, תודה חברים!" הוא קפץ אלינו.
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי במתח וצחקתי, הדמעות התיישבו בלחיו וזה כה מנחם.
"הפתעה.." הוא מלמל ונייל קרץ לו במבט חברי.