LG- פרק 3

אז איך הכול התחיל?
המעגל התפרק כבר שעות לפני. כעת ישבו בבניין הרוס שהיה ברחוב. לורן הייתה בהלם מהסיפור שאוזנייה היו עדות להשמעתו. אומנם הסבירו לה הרבה, אך עדיין, היא נולדה שנים לפני עכשיו, איך היא קשורה לכל זה. איך היא אחת הרחפנים? הסיפור היה הזוי, היא לא רצתה להאמין אבל כשחשבה על היכן נמצאת והבינה עד כמה זה הזוי כשלעצמו הצליחה להבין כי הסיפור, הזוי ככל שיהיה, אמיתי, לחלוטין.

"זה אמור לקרות כמה שנים לפני שאת חיה" אמר ג'ורג'.
"מתי? מה אמור לקרות?" שאלה לורן מביטה לכל עבר בתקווה למצוא תשובה אצל אחד האחרים. מבטו הרך של גב הופנה כעת אל הרצפה, גאלה הביטה בלורן עם דמעות נראות לעין, מרצדות ומאיימות ליפול מעיניה, אך הייתה נחושה בדעתה לא לתת להם לנצח, היא משכה באפה כיווצה שפתיה לידי נשיקה, עצמה עיניים וחזרה להביט בלורן. ג'ורג' הביט עליה גם כן, מחפש את המילים שעדיין לא יצאו מפיו, המילים שיתארו את מה שקרה ומה שעתיד לקרות, מה שבגללו הם כולם כאן ומה שאמורים הם כולם לעשות, המילים האלה ריצדו באוויר ונראו לכולם מלבד לורן שעדיין לא ידעה דבר וכל כך רצתה לדעת.
"אולי תדברו כבר? מישהו?" כעסה לורן כאשר ידיה מתוחות כלפי מטה בזווית חדה.
"1955" ענתה לבסוף גאלה.
"אז התחיל כל הסיפור של השורשנים והרחפנים האלה" המשיך אותה ג'ורג' והיה נראה כאילו תפס סוף סוף את המילים החמקניות הללו. עיניה של לורן נפתחו לרווחה, סוף סוף תדע מי הם השורשנים. אותם השורשנים שפגעו כל כך קשה בגב, שרצחו ככל הנראה חברה קרובה של גאלה.
"אני? אני מקשיבה" אמרה והביטה בצפייה בג'ורג'. גב הביט עליה מהצד. יפה כל כך. כל שעלה במוחו היה רק להעביר את ידיו בשיערה, לאט, בנעימות שרק הוא יכולה להעביר בה כאשר יד אחת מרגישה את ראשה והשנייה נעה בנעימות בקצוות שערה. להגיע לצוואר כאשר האצבע שלו נעה מעלה מטה באיטיות על צווארה ואז עולה מעט לאזור הפנים ועוברת על תחימת סנטרה של לורן. חוקרת כל גבעה ושקע באזור זה ולבסוף נחה ברכות אופיינית על שפתיה. הוא יכול להרגיש איך נשימותיה נעשות מהירות יותר יותר. כבדות יותר ויותר. היא מקרבת את עצמה לעברו והוא עוצר אותה בעזרת האצבע שעל פיה ואומר לה לא לזוז. היא כמו פסל שם מעבירה מבט חושק בין שפתיו לעיניו, ושוב לשפתיו ושוב לעיניו ושוב לשפתיו ושוב ועיניו. וממש אז, כשעומדת להביט שוב על שפתיו, היא מרגישה את שפתיו שלו, שם, על שפתיה שלה, עיניה נעצמות ושפתיו יורדות לכיוון הצוואר ומנשקות ברכות. ידיה מגיעות לנגד חזהו ומחפשות את הכפתור הראשון שאותו עליה להוציא ו..
"אתה לא יכול פשוט להגיד לה את זה!" צרח לפתע גב. קוטע ממש לפני שזה אמור לקרות את חלומו שלו.
"אני מנסה למצוא דרך… אני באמת מנסה!" הודה ג'ורג'.
"אמרת שאתה לא תעשה את זה, נכון? אז תן לי! בדרך שלי!" צעק ג'ורג' ועיניו חזרו אל לורן.
" גאלה!" צעקה לבסוף לורן.
"אתה לא מוכן לספר לי," אמרה מצביעה על גב באצבע מאשימה.
"הוא לא יודע איך," אומרת מביטה על ג'ורג', אפשר לחוש נימת זלזול קלה בקולה.
"אז גאלה, תספרי לי כבר לעזאזל מה בשם השדים והרוחות קורה בשנת 1955!" צרחה לורן בייאוש.
"אוקיי, אוקי, אני אספר לך" אמרה גאלה.
"אני אשמור על הדלת" הכריז גב וקם מהדלת. מהצד, לורן יכלה להישבע שראתה אותו מביט החוצה וסוגר את הדלת בחוסר חשק, כאילו תכנן לברוח ובגלל זה נשארה הדלת פתוחה. כשגאלה שמעה את סגירת הדלת (הכמעט חרישית לדעתה של לורן) היא פתחה את פיה והחלה לספר את הסיפור. אותו סיפור הזוי, שהיא לא רצתה להאמין בו אבל כשחשבה על היכן נמצאת והבינה עד כמה זה הזוי כשלעצמו הצליחה להבין כי הסיפור, הזוי ככל שיהיה, אמיתי, לחלוטין.
"זה התחיל עם הילד ההוא, כשאימה שלו הייתה בהריון, איך קראו לו?" שאלה גאלה את גב בבלבול.
"ליאו ואן" ענה לה גב. מבטו שוב ברח לעבר הדלת. לצאת, רק לצאת. לשמור על לורן, היא חשובה מדי. למה לספר לה? הכעס בער בעצמותיו, הוא רתח מעצבים.
"ליאו ואן" חזר על דבריו והתיישב על יד הדלת כך שגבו נשען על הדלת ומונע מאנשים מבחוץ להיכנס. עיניו נחו על סדק אחד מן הרבים שהיו על הרצפה. להיות בצד השני של הדלת, לראות שאין איש שיכול להקשיב להם ואם, רק אם יש, לחסל אותו. להשתיק אותו לתמיד. זה כל שרצה, זה כל שחפץ ליבו ברגע זה.הוא רצה כל כך להניח את אצבעותיו עמוק ככל שיכל באוזניו, שלא ישמע את הסיפור, כאילו שאם הוא לא ישמע גם לורן לא תשמע וכך גם השורשנים. נאיביות כשל ילד, אבל הוא לא עשה את זה, ואם לומר את האמת גם הוא לא לגמרי מבין מדוע.
לורן מסתכלת על הכול מהצד. לרגע היא מתחרטת על שבחרה בגאלה מבין שלושתם. היא לא ידעה אפילו את השמות. גב ידע. אולי הייתה צריכה להכריח אותו לספר לה הוא? חוץ מזה, הוא הבן אדם שהיא הכי בוטחת בו עכשיו. בעצם, אם דווקא הוא מכולם לא רוצה לספר לה את הסיפור, אם הוא מבין כולם מעדיף לא לעשות את זה, אולי היא לא צריכה לשמוע את הסיפור? אולי עדיף לה להשתיק את גאלה? עכשיו? לפני שפותחת את הפה? ואת ג'ורג' להפיל על הרצפה, לרתק אותו אליה, כדי שלא יוכל להמשיך מהמקום שבו גאלה תפסיק. גב יביט מהצד, בטח מרוצה מכך שלא יצא לה לשמוע את הסיפור ויחייך אל לורן. בן אדם אחד פחות להשתיק, בן אדם אחד פחות לטפל בו. אבל היא לא יכולה לעשות זאת באמת, הסקרנות גוברת על הפחד והיא נשארת מרותקת לכיסא המעורער שעליו יושבת ובוהה בפיה של גאלה שרק שניות לפני כן חשבה על להשתיק את הפה שלה. ג'ורג' יושב בפינה מרוחקת. הילד הכי קטן מכולם. יושב בצד, כאילו בעונש. נראה כאילו עצבני על לורן על כך שלא נתנה לו לדבר ונתנה את רשות הדיבור לאחר.
"ילד קטן" חשבה לעצמה לורן בכעס. הייתה לו את ההזדמנות שלו, והוא גמגם. מצד שני גאלה שלא בטוח אפילו שתספר את הסיפור כמו שצריך. אז על מה הוא בכלל בעצבים?
"ילדון" חשבה לעצמה לורן ואפילו לא הסיטה מבטה לעברו. גם היא ברוגז עליו, גם היא לא מתייחסת אליו. אז מי הילד כאן? רק גב נראה לה כמו שצריך. הבוגר, החכם. היא הייתה רוצה להצטרף אליו על הרצפה ליד הדלת. לקפל רגליה אל עבר החזה שלה עצמה ולהניח ראשה על כתפיו, להתכרבל, להרגיש שוב את הביטחון שהיא מרגישה תמיד כשהוא איתה.
"נו כבר? אז ליאו ואן…" אמרה לורן בעצבנות מנסה לשכוח מהרצון להתכרבל יחד עם גב ומהכעס ההולך וגובר, המתפשט בה על הילדותיות של ג'ורג' וההפסקה הדרמתית שתקפה את גאלה.
"נו?" דוחקת בה לורן. רק רוצה להפר את השקט הנוראי ששורר בבניין ההרוס כמעט לגמרי.
"כן, כן" אומרת גאלה וממשיכה להתמהמה. לורן על סף איבוד הסבלנות. היא יכולה להרגיש איך הדם עולה לראשה ומפשיט בו את החום. כעס שלא יתואר. שתדבר כבר!
" היא פגשה את הילד הזה, טומי. הם היו ילדים קטנים כל כך. שנים אחר כך הם מתחתנים ובליל הכלולות אן נכנסת להריון עם תאומים: ליאו ודייל. באולטרסאונד הראשון הרופא כבר מבחין כי לאחד הילדים יש שיבוש בDNA. הרופא לא מצליח להבין למה השיבוש הזה יגרום, אך הוא יודע שהוא קיים. באולטרסאונד השני הרופא בודק כי השיבוש אינו פגע במשהו שניתן לראות בעין בלתי מזוינת. אבל אז, באולטרסאונד השלישי קורה דבר שאף אחד לא ציפה. כאשר הרופא בודק את אן הוא רואה רק תינוק אחד, תינוק אחד בלבד. אן וטומי בהלם מוחלט, הם לא יודעים מה תקף אותם. הרופא מיד שואל את אן שאלות. האם הרגישה כאבים בזמן האחרון? האם היה לה דימום רציני? אך היא עונה לכל בשלילה. הרופא חסר אונים כנגד המצב. הם חוזרים הביתה באותו יום. אן יושבת במיטה ולא יוצאת ממנה. לא יוצאת ממנה במשך ימים. כשבאים שוב אל הרופא לאחר מספר שבועות הדבר שהכי לא ציפו לו קורה. התינוק מופיע. האושר בלתי נתפס. לאחר מכן אן יולדת שני ילדים ליאו ודייל. ליאו הוא ילד נאה למראה. בעל שיער חום בהיר למדי עיניים גדולות בצורת אגוז, חיוך מדהים משאין כמותו, שפתיים בשרניות ומבריקות ברק טבעי, צבע עיניו ירוק אך בשמש ניתן להבחין גם במעט חום מסביב לאישוניו.
דייל לעומת זאת ילד נדיר ביופיו. צבע שיער בהיר, הכלאה בין לבן לאפור, נוטה יותר לכיוון הלבן. עיניים ירוקות בהירות, שפתיים קטנות ודקות, אף סולד מעט, עור חלק, עיניים מלוכסנות מעט כלפי מעלה, לא יותר מידי. גופו בריא וחסון, שרירים מתחילים להופיע עוד בגיל צעיר תחת עורו הבהיר.
לעומת אחיו מצליח דייל לגדל זיפים. גניו של ליאו לא נותנים אפשרות כגון זאת. עורו כהה יותר אך גם מלא יותר, לא שמן, אך מלא מעט יותר. גם לו יש שרירים, אך הם מופיעים בגיל מאוחר מזה של דייל.
עיניו של ליאו ממוסגרות בגבות מסודרות להפליא. עיניו של דייל שקועות מעט בתוך גולגלתו, אך בצורה שמחמיאה לצורת פניו העגולה מעט יותר מזאת של ליאו.מידיו של ליאו ניתן לראות את הורידים בולטים בכל רגע נתון. את ורידיו של דייל ניתן לראות רק כאשר דבר מה שסוחב כבד לו יותר מידי. בשל שריריו הסיכוי לראות את ורידי ידיו קלושים, כמעט אפסיים. דייל תמיד המעיט ללכת עם חולצה בשל גופו החטוב. גם גופו של ליאו היה חטוב, אין ספק, אך לא היה הולך ללא חולצה ומשוויץ בכך. לליאו היה מאז ומתמיד חוש הומור לעומת דייל שהיה רציני, מאוד. לכל מקום שהלכו השניים תמיד הסתובבו סביבם בנות. השניים היו כובשי לבבות. כאשר משהי שמה עין על אחד מהם מיד רצתה גם את השני, דבר שהיה מוזר בשל אי הדמיון הברור לעין ביניהם. ההורים לא סיפרו להם על השינוי הגנטי שקיים באחד מהם. לא סיפרו להם על כך שאחד מהם פשוט נעלם ברחמה. מעל עיניו של ליאו היה פס בצבע שחור, ממש קרוב לריסים. כמו אייליינר, רק טבעי. דבר שהדגיש עוד יותר את צבע עיניו הבהיר. ריסיו של דייל לעומת זאת היו מעוגלות כלפי מעלה כך שנראה כי עיניו של דייל תמיד פתוחות לרווחה. כאשר צחקו, שניהם, אין היה זה רק עם פיהם. עם הצחוק השתתפו גם העיניים שהיו מתכווצות ויוצרות קמטים קנים, שלוש לאחר ספירה, ממש ליד העיניים. האף היה עולה באופן אוטומטי מעט למעלה ממקומו הטבעי בפניהם. האוזניים היו זזות גם כן מעלה מעט. שיניהם המבריקות (כמעט באופן חשוד) היו מתגלות בין רגע,ולשניים היה צחוק מתגלגל. צורת צחוקם הייתה בין הדברים היחידים שאכן היה ניתן לראות בו דמיון כלשהו.
הסיכוי שהיית חושבת שהם אחים אם היית רואה אותם ברחוב, הולכים כאשר הבנות מסביבם, היה אפסי לחלוטין!
השניים היו מאז ומתמיד יחד, בכל. יחד בכיתה, יחד ביציאות עם חברים. דייל היה די שקט בכיתה. ליאו לעומת זאת היה ילד מופרע.
עוברים שנים והשניים כבר גדלו והפכו לגברים. לאף אחד מהם אין עדיין אישה או ילדים. השניים החליטו לעבור לגור יחד כשני רווקים, מדהימים אם יורשה לי להגיד. כמו גברים היו הולכים מידי ערב לבר והיו חוזרים לדירתם עם שתי בנות. יום אחד ליאו הרגיש קור עז תוקף אותו. הוא צרח בשמו של דייל. שניות אחדות לאחר מכן ראה שחור. ליאו היה בטוח שזה סופו. הוא שמע את צעדיו של דייל מהמסדרון. צעדים מהירים למדי. לפתע ליאו מצא עצמו מול רובה המכוון הישר בין שני עיניו. הוא היה בטוח כי הוא לבד שם, עד ששמע את קול הצעקה של דייל. הוא צעק משהו לא ברור. ליאו מצא את ידו של דייל ותפס אותה במן בקשה שישתוק. בלי שום אזהרה ידיו של ליאו נלקחו לאחור ונכבלו על ידי ידיים של אחר. כנ"ל גם של דייל. "לאיפה לעזאזל הבאת אותי?" צרח דייל על ליאו. דמעות ריצדו בעיניו של ליאו. הוא לא ידע שזה מה שהולך לקרות. עכשיו לא מספיק שהוא ימות, הוא הביא את דייל אל מותו גם כן. עיניו של דייל יורקות אש. כעס בוער בעצמותיו. מה נראה לליאו?!
"מאיפה אתם לבוא פה פתאום?" שאל מישהו שאף אחד מהם לא זיהה.
"כן ליאו, מאיפה אנחנו פה פתאום?" שאל דייל מחכה את המבטא הספרדי הקשה של מי ששאל אותם. ליאו בלע רוקו בקולניות רבה.
"אני לא יודע" הודה והשמיט את ראשו לעבר המדרכה.
"איפה אנחנו בכלל?" שאל דייל את הספרדי.
"אתם להיות במאימי בשנת 2026" ענה שוב עם מבטא קשה.
"אז איך אתה מדבר איתנו עברית?" שאל ליאו מבולבל. דייל הנהן להסכמה.
"אני לשמוע אותך שואל לו שאלה עברית שפה" ענה.
"שנייה, מה?!" נפל לדייל האסימון לפתע.
"בינתיים הם לא ירו בנו. אז מה? כאילו אם הם לא רוצחים אותי אתה תגרום לי להיות חרש?" שאל ליאו.
"הוא אמר שאנחנו בשנת 2026! אתה מקשיב לו בכלל?" שאל מתפתל בידיו של מי שמחזיק אותו. ליאו נעמד דום. 2026? לא, דייל בטח לא שמע טוב.
"מה השנה עכשיו?" שאל ליאו.
"אני להגיד לפני שאלה. 2026" אמר בכעס הספרדי. ליאו היה בהלם מוחלט. יש פה איזה טעות. הם עובדים עליהם. אין סיכוי שזה נכון. הוא התחיל מגחך כשדייל לפתע שאל.
"ולמה האזור נראה כמו שהוא? למה הכול הרוס ככה?" שאל בפחד כאילו התשובה הולכת להיות שאלו שתפסו אותם עשו את זה ושיאיימו עליהם שיעשו זאת גם להם בעוד שניות ספורות.
"בגלל שלהיות פה מלחמה" אמר הספרדי בעצב מסוים.
"טוב, אני לא יודע מה איתך דייל, אבל לי נמאס מהדיסלקט הזה" אמר ופגע עם מרפקו בבטנו של האדם שתפס את ידיו. הידיים של ליאו היו כעת משוחררות.הוא נתן מכה גם לזה שתפס את ידיו של דייל. הספרדי צפה מהצד.
"אתם לא לדעת על מלחמה?" שאל הספרדי והחל צוחק.
"לא אנחנו לא לדעת" אמר ליאו בעצבים ולחץ מעורבבים.
"בשנת 2019 לפרוץ מלחמת עולם שלוש. מדינות להיות חזקות מאוד ולהפציץ אטום. הכול רדיואקטיבי להיות עכשיו. הכול למות. זה למה להיות הכול הרוס" אמר הספרדי והחל פונה לעבר עצים שהיה נראה כאילו נשרפו מדבר מה. ליאו ודייל הסתכלו זה על זה.
"מה גרם למלחמה לפרוץ?" שאל ליאו וסיגל לקולו רצינות רבה.
"זה להיות פה אדמה רועדת ודברים להתחיל להיות חסר. מדינות לרצות לקבל כמה שהם להיות יכולים אבל כסף חסר אז להתחיל להילחם" הסביר הספרדי.
"מתי הייתה רעידת האדמה?" שאל דייל.
"ב-29 ליולי של אותה שנה" ענה הספרדי.
"רעידה להתחיל בלאס וגאס ומתפשט" אמר הספרדי. לפתע ליאו הרגיש שוב קור משתלט עליו. הוא ידע כי הוא הולך לחזור לזמן שלו. דייל היה כעת ליד הספרדי. מרחק של כמה שניות. ליאו התחיל לרוץ לעברו וצרח בשמו. "דייל, אני חוזר! בוא!" אך דייל דיבר עם הספרדי ותחקר אותו על רעידת האדמה ולא שמע את הצרחה הנואשת של ליאו. ליאו ראה שחור מול עיניו ולפתע חזר לביתם. הוא הביט סביב, מסתכל כי אכן הגיע לבית הנכון כשהבין לפתע שלא הספיק להגיע לדייל. "דייל!!!!" צרח ליאו כאשר דמעות חונקות אותו. בין צרחה אחת לשנייה אפשר לשמוע את השקט ששרר בבית. השקט הנוראי הזה.
שנים לאחר מכן ליאו נתקף קור. כל שיכל לחשוב עליו היה שעכשיו זה יקרה, עכשיו יראה את דייל. חושך שוב תקף את ליאו מכל כיוון. כאשר רואה לבסוף שוב הוא עומד על גבעה המשקיפה על יער. בלי שיהיה מוכן לזה משהו קופץ עליו ומרתק אותו לרצפה. הוא נחתך בגבו מהאבנים. אינו רואה מי מעליו אבל הוא מצליח לראות בצללית כי אותו אדם מוציא משהו שנראה כמו סכין, חדה, מאוד. קול צרחה נשמע ואז אור של לפיד. אור הלפיד מאיר על הצללית.
"דייל!" זועק ליאו בשמחה.
"ליאו?" שואל דייל. ליאו פונה לחבק את דייל אך הוא נרתע.
"מה? אתה חושב שתשאיר אותי פה שנתיים ואז יום אחד תחזור והכול יהיה בסדר?!" שואל דייל את ליאו כאשר ביד אחד מפעיל לחץ מסיבי על צווארו של ליאו ובידו השנייה מחזיק את הסכין.
"אני צעקתי לך, לא שמעת. אני לא התכוונתי" אמר ליאו המום.
"כן, זה עוזר לי, נכון?" אומר דייל ומצביע על האזור שבדרך כלל אמורה להיות עליו חולצה. עכשיו, אחרי שהשית את תשומת ליבו של ליאו, ליאו רואה את פלג גופו העליון של דייל. בצד ימין של החזה מעל הפטמה בכמה סנטימטרים ישנה צלקת בצבע ורוד בהיר של חורים, ככל הנראה נשיכה. מצד שמאל של החזה מתחת לפטמה בכמה סנטימטרים ישנה שריטה עמוקה מאוד שנמשכת עד לצד של גבו. אדומה מאוד, כמעט מדממת. סימנים כחולים רבים, יותר משאפשר לספור מפוזרים על בטנו. בידו השמאלית של דייל יש חתך עמוק שנראה שקרה מספר ימים לפני אותו רגע שבו נפגשו. ניתן לראות כמעט את העצם. ניתן לראות דם קרוש סביב הפצע ומעט דם שמאיים לזלוג ברגע זה, כנראה בגלל המאמץ הפיזי שהשקיע בלרתק את ליאו לאדמה. ניתן לראות גם חומר נוזלי לבן, ככול הנראה מוגלה. מלבד זאת ניתן לראות כי ישנה משחה על ידו כדי להקל על הפציעה הקשה. ניתן לראות כי היד עדיין כואבת לדייל. אינו משתמש ביד שמאל שלו, כאילו כלל לא קיימת. על גבו של דייל יש 3 שריטות אחת ליד השנייה, כנראה נעשו על ידי אותה חיה, כנראה גם שהשריטות נעשו באותו זמן. אם לשפוט על פי מראה היו נראות עמוקות מאוד וגם הן החלו להחלים אך עדיין לא נראו כמו שצריך.
פניו של דייל היו מעוותות לחלוטין. כל צד ימין של פניו היה מלא כוויות שקימטו את פניו לחלוטין. עין ימין שלו הייתה לבנה, כנראה התעוור בה בזמן אותה שרפה. בצד השני של פניו מעל הגבה ישנה שריטה שטחית למראית עין שנמשכת מעט מתחת לשק הדמעות שלו אך מדלגת באופן מפתיע על כל אזור העפעפיים. ממנה היה ניתן לראות בברור כי עדיין זולג דם. מעט מהדם אף נפל כעת על עפעפיו. דייל כנראה הרגיש בזה וביד עם הסכין ניגב את הדם. כאשר נוגע בטעות בפצע הוא חושף שיניים ונאנק מכאבים.
כעת ליאו יכול היה לראות כי גם שיניו של דייל כלל לא במצב טוב. אחד השיניים הקדמיות שבורה מעט. אחת השיניים נפלה כנראה בזמן עימות עם חיה או אדם והשאר צהובות.
"אתה צריך לשים על זה תחבושת" אמר ליאו ובוחן את הפצע הזוועתי שעל ידו של אחיו.
"כן? אתה חושב? למה אני עברתי פציעות קשות יותר בלי לשים עליהם כלום. אתה יודע למה? כי אין מאיפה להביא תחבושות פה!" אמר דייל וידו פגע בעינו של ליאו כאשר מקווצת לאגרוף. ליאו לא הבין בהתחלה מה קרה. כאשר התאפס הוא הסתכל סביבו.
"בוא, אני אחזור עוד מעט, תחזור איתי" אמר ליאו עדיין מרותק לאדמה. הוא כמעט בטוח כעת שהאבנים פצעו אותו בגב כל כך קשה שכאשר יקום כל גבו יתמלא בדם.
"אני לא צריך את העזרה שלך! אתה אגואיסט מסריח! אתה השארת אותי פה! מי אתה חושב שאתה?" צרח דייל כאשר מתחיל לקרב את הסכין אל גרונו של ליאו.
"אל תעשה דברים שתתחרט עליהם אחר כך" התחנן ליאו.
"לא, תאמין לי שעל זה אני לא אתחרט, לא עלייך" אמר דייל מניד בראשו לשלילה כאשר חיוך ממזרי עולה לאיטו על פניו. דייל הביט בליאו, הוא שיפר את אחיזתו בסכין.
"מהר? או לאט? שתסבול כמו שאני סובל פה כבר שנתיים?" שאל דייל את ליאו. ליאו שתק לא מאמין למה שדייל הפך להיות.
"אתה משאיר לי את הבחירה? כמה נדיב מצידך!" צחק דייל. הסכין נגע בעורו של ליאו. הסכין נח על בשרו של ליאו, על הלחי. דייל לא הרפה וקירב את הסכין עוד ועוד עד שהתחיל לזלוג לליאו דם מהלחי. ליאו הביט בדייל ולא הוציא מילה או זעקה מפיו.
הסכין נותקה מהמגע עם לחיו של ליאו. ליאו בלע את כאבו ונשם בקולניות. דייל החל מוריד את הסכין לאזור בטנו וחזהו של ליאו. נראה כי עדיין מתלבט אם לגמור את זה מהר. הוא נתן הוראה לזה שאחז בלפיד שיפשיט את ליאו. עורו של ליאו היה כעת חשוף לכל מזימה של אחיו. הוא קפא מקור ולא הצליח להבין כיצד דייל הצליח לסגל את גופו החצי עירום אל טמפרטורות נמוכות כמו אלו.
דייל הניח סכין קרה כקרח על בטנו של ליאו וחייך.
"נלך על עינויים, זה מגיע לך" אמר וניצוץ הופיע בעיניו. הוא דקר את ליאו בבטנו וסובב את הסכין בתוכו. ליאו החל משתעל. עם כל שיעול דם התחיל להיפלט מפיו. שיניו הפכו אדומות כמו שפתיו.
הדם שליאו השתעל פגע בדייל. דייל הרגיש את הנוזל האדום החם על פניו, הדביק. אך לא נרתע.
לאחר דקות ארוכות של סבל הצליח ליאו להוציא את המילים מפיו.
"אתה באמת חושב שהשארתי אותך פה בכוונה?".
"זה ממש לא מעניין אותי. תסתכל עליי! תסתכל עליי טוב! על הפצעים, הצלקות האלה!" צרח עליו דייל וחיזק אחיזתו בסכין במעיין תנועה שאמורה להזכיר לליאו מי עם הסכין.
"אני מצטער, אני באמת מצטער. קראתי לך ולא שמעת. אני אוהב אותך" אמר ליאו בחיוך עצוב. הקור שוב תקף אותו. הוא ידע שהוא חוזר. למרות הכול הוא חייך לדייל.
"הקור חזר, אני עומד לחזור ל1957" אמר והושיט יד לעבר דייל. דייל השמיע אנחת ייאוש וקם ממקומו.
"נשאיר אותו פה, גם ככה הוא גר לבד עכשיו ולא יהיה מי שיטפל בו. בוא, הוא ימות שם" קבע דייל והזיז ראשו לעבר היער. הוא התחיל ללכת ומחזיק הלפיד בעקבותיו.
דייל לא ידע שבמשך אותן שנתיים הוא מצא אישה. אותה אישה הייתה אחת מבין הרבות שהיו חוזרים איתם מבילויים. כשפגש אותה שוב התגלה לו כי למעשה האישה נכנסה ממנו להריון בלילה שבו קיימו יחסי מין, וכי למעשה הוא אבא. לילד בן 7. כאשר חזר ל1957 היא הייתה שם וקראה לאמבולנס. הסכין המסובבת פגעה בליאו באותו יום בצורה קשה ולפני שמלאו לילד שלו 14 הוא נפטר. ליאו לא זכה לראות שוב את דייל ולנסות לשכנע אותו לחזור איתו ל1957.
כאשר היה בבית החולים סיפר לאשתו הכול. היא לא האמינה למילה אחת שהוציא מפיו, כמובן. אך זה לא היה חשוב כבר כי הילד שלו נולד עם אותו שיבוש גנטי שנותן לו את האפשרות לעבור בזמן. בין שנה לשנה". גאלה סיפרה. לורן הביטה על גב לאישור שלבסוף קיבלה אותו.
"אז שנייה" עצרה לורן.
"אנחנו פה כולנו קרובי משפחה?" שאלה בפחד מכיוון שהתחילה לחשוב על ג'ורג' בצורה, איך נגדיר את זה? לא משפחתית. לפחות עד הרגע שהתחיל להתנהג בו כמו ילד קטן.
גב היה בהלם מוחלט. זהו עכשיו לא חשב עוד על הצד השני של הדלת. הוא פשוט קם ועבר אליו. הכעס שבער בו בל יתואר. מספרים לה סיפור כזה. מספרים לה מאיפה היא מגיעה. מספרים לה שהיא רחפנית. בטוח שאחד השורשנים הקשיב לשיחה ועכשיו יודע שיש עוד רחפנית באזור, הם בטוח יבואו לחפש אותה. הכעס. כל זה ומה שעלה לה בראש באותו רגע זה לשאול אם הם כולם קרובי משפחה?
למעשה עד אותו רגע הוא לא חשב על זה. כל מה שהוא דמיין כל מה שהוא מרגיש אליה, יכול להיות שהם קרובי משפחה בצורה זאת או אחרת?.
הוא ניער ראשו והתחיל ללכת ברחוב ההוא, מתרחק ככל הניתן מהבית, מלורן גאלה וג'ורג'. בועט בכל אבן שמצליח לראות. הוא יכול לשמוע את השורשנים מסתכלים בו, צופים בו במבטי איבה.
"שיתקפו אותי, לא אותה" התחנן גב בליבו.
"בואו, תתקפו אותי כבר, אתם הרי כל כך רוצים את זה. אני חשוף עכשיו, בואו!" חשב לעצמו גב.

"לא" אמרה גאלה ולא התאפקה לצחוק. שניות לאחר מכן גם ג'ורג' התחיל צוחק. לורן הביטה מסביבה לראות אם גם על פניו של גב מתפרס חיוך שיאשר לה את העובדה שכנראה שאלה את השאלה הכי מטומטמת שיכולה להיות. היא חיפשה אותו שם על יד הדלת אבל הוא לא היה.
ליבה התחיל לפעום מהר מידי. הוא יצא? ואם השורשנים ייתקפו אותו שוב? מתי הוא יצא? למה הוא לא חושב מה זה גורם לאנשים שאכפת להם ממנו?! כעסה עליו לורן. אי היה אפשר לקחת את תחושת הביטחון שמצליח גב להעביר בה אבל כעת לא היה מצליח להעביר בה שום רגש מלבד רצון עז להרביץ לו. היא הביטה שוב על גאלה וג'ורג'.
"אוקיי, אז לא" אמרה בעצבים. שמא על כך שצחקו עליה שמא בגלל שדואגת לגב יתר על המידה.
"יש עוד 2 משפחות שהביאו לעולם ילד או ילדה עם שיבוש גנטי כמו של ליאו. הביאו לעולם עוד רחפן, שהביא עוד רחפן. אבל ליאו ודייל, הם, כלומר הוא, ליאו, הוא הראשון שעבר בזמן" ענתה לבסוף גאלה.
"יש עוד משפחות שמביאות ילדים עם השיבוש הגנטי הזה, אבל המשפחה הראשונה שזה קרה לה הייתה המשפחה של ליאו ודייל?" שאלה לורן בכדי להיות בטוחה שאכן הבינה נכון את הנאמר לה.
ג'ורג' קם כעת מהרצפה והלך לכיוונה של לורן.
"בדיוק ככה" חייך אל לורן.
לורן בלעה את רוקה בקולניות.
"איפה גב?" שאלה את ג'ורג' וגאלה. הם הפנו מבטם אל עבר דלת הבית, בטוחים שהוא יהיה שם. גאלה בהתה במקום בו דקות ספורות לפני כן ישב אחיה. גאלה וג'ורג' העבירו ביניהם מבטי פחד ותסכול. מבלי שאמרו מילה זה לזה יצאו השניים מהדלת כאשר לורן עדיין בתוך הבית עוקבת אחריהם במבטה.
ג'ורג' החזיק לגאלה את היד כאשר השניים התחילו לרוץ. החזיק אותה חזק. בזמן הריצה גאלה הפנתה מבט אל ג'ורג' וחייכה אליו חיוך מלא אמפטיה.
לורן עמדה על מפתן הדלת וראתה את זה. תחושה לא נעימה תקפה אותה. כל שעבר לה בראש זה איך גאלה תיפול וידה תתנתק מזו של ג'ורג'. ג'ורג' ימשיך בחיפושו אחר גב וישאיר אותה שם. לורן שנאה את עצמה על תחושה זאת, על רצון זה. מלבד זאת ידעה כי אם גאלה תיפול ג'ורג' יהיה האחרון שיעזוב אותה שם. ואם להגיד את האמת? זה דבר שעיצבן אותה אף יותר. היא טרקה לפתע את הדלת. כדי שלא תוכל לראות אותם. שלא תוכל לראות את ידיהם. הקנאה, היא זרמה כעת בכל עורק, וריד ונים בה. היא כל כך הייתה רוצה להיות שם במקום גאלה. והכי עצבן אותה לחשוב שהיא זאת שהעלתה את השאלה שגרמה לשניים לצאת משולבי ידיים.
לא אכפת לה מגאלה או ג'ורג' ואפילו לא מגב. העובדה שהיא מקנא למישהו, ועוד מישהו שמכירה זמן קצר כל כך הפריע לה יותר מידי.
אם רק הייתה יודעת כיצד יכולה לחזור חזרה.
ואז לפתע הבינה את זה. היא תקועה פה, בשנת 2045 ואין לה מושג איך היא חוזרת הביתה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא קבלה התקף חרדה, אך הפעם לא היה שם אף אחד לידה שיעזור לה. שיגיד לה על מה להביט כדי להרגיע. אף אחד שיגיד לה שכלום לא קרה.
נשימותיה החלו מהירות מידי, פיה הפך יבש וצמרמורות תקפו את גופה. כעת הצטערה כל כך על כך שסגרה את הדלת. הקנאה שלה נראית לפתע כל כך שולית.
היא הרגישה איך גופה בוגד בה ומרתק אותה אל הרצפה האבוקה. היא מרגישה את החולשה הנוראית שתוקפת אותה. הפחד גובר, דבר שבתת המודע ידעה שרק יגביר את ההתקף הנוראי, אך זה היה בתת המודע. היא ידעה שזה רק יחמיר ככל שתפחד יותר, אבל המודעות שלה לא עזרה לה כלל כעת.
האבק על הרצפה הקשה עליה כעת את הנשימה אף יותר.
אין לה מה לעשות. פיה היבש מונע ממנה את הזעקה שמתבקשת כל כך כעת. אלוהים יודע איפה גאלה וג'ורג' כבר וגב לכל הידוע לה יכול להיות עכשיו בארץ אחרת (או זמן אחר).
כעת מוחה לא עוזר לה כלל. כל שעובר בו זאת המחשבה ממה תמות. מצמא? מחוסר נשימה או יתר? מדפיקות לב מהירות מידי? ואז, בין מחשבה למחשבה עיניה נעצמות ללא רצונה.
לאחר שפותחת את עיניה כל השלישייה שם. היא שוכבת כעת על שולחן שיכולה להישבע שגם בלי שהיא זזה זז בעצמו, שקית עם חומר שקוף, ככל הנראה מים המחובר אל ידה עם מזרק מאולתר וכאב חד באזור החזה.
גאלה יושבת יחד עם ג'ורג' ולפי מה שלורן מצליחה לראות נראה כי כותבים משהו על חתיכת נייר מקומטת יתר על המידה וגב ליד מיטתה כשעיניו עצומות.
רגשות רבים מציפים אותה. שוב גאלה וג'ורג' יחד, הקנאה לא חוששת לפרוץ שוב. כמובן שיחד עם הקנאה מתלווה הכעס על ג'ורג' וגאלה.
מראו של גב המנמנם ליד השולחן חימם את ליבה, היא הייתה כל כך רוצה לקום ולחבק אותו, כל כך חזק שלא יוכל לנשום, להפשיט את חולצתו לבדוק כי לא פגש במקרה את השורשנים. שלא השאירו על גופו חבלות נוספות. לנשק אותו נשיקה ארוכה על הלחי ולחזור לחבקו. להעביר את ידה בשיערו ולהתענג על המגע שלו שהיא כל כך אוהבת. אך בו בזמן הכעס תוקף אותה והיא רוצה לקום ולהתחיל להרביץ לו על כך שקם והלך. על כך שהדאיג אותה כל כך. לדאוג לכך שאם השורשנים לא השאירו חבלות על גופו, היא תעשה את זה.
היא עצמה שוב את עיניה ושקעה בחלומות.
היא התעוררה כמה שעות אחר כך עדיין מעורפלת.
היא לא ידעה כמה זמן עברה מאז התקף החרדה או מאז שנרדמה.
מה שהיא ידעה זה שהמעגל התפרק כבר שעות לפני. כעת ישבו בבניין הרוס שהיה ברחוב. לורן הייתה בהלם מהסיפור שאוזנייה היו עדות להשמעתו לפני שהתמוטטה. אומנם הסבירו לה הרבה, אך עדיין, היא נולדה שנים לפני עכשיו, איך היא קשורה לכל זה. איך היא אחת הרחפנים? הסיפור היה הזוי, היא לא רצתה להאמין אבל כשחשבה על היכן נמצאת והבינה עד כמה זה הזוי כשלעצמו הצליחה להבין כי הסיפור, הזוי ככל שיהיה, אמיתי, לחלוטין.

היא הביטה שוב בכולם. עיניה נעצרו על ג'ורג'. מעולם לא נמשכה כך לגבר. היא לא ידעה מה יש בו שגורם לה לרצות אותו כל כך אך היה משהו שגרם לזה. בניסיון כושל להשכיח את הרצון לקום, ללכת לעברו, לתפוס את ראשו בשתי ידיה, להתקרב כל כך שיוכלו לשמוע ולהרגיש את הנשימות זה של זה ואז להניח את שפתיה על שפתיו. להתמכר למגע השפתיים ההם. היא תפתח את הפה ותיתן ללשונו של ג'ורג' לחקור את פיה, בין אם לאט ובין אם מהר, בין אם ברוגע ובין אם בלהיטות. לשונה לא תהיה אדישה לנוכחות לשונו ותיגע נגיע מהוססת. כאשר לא ירחיק אותה הנגיעה כבר לא תהיה מהוססת כלל. היא תיתן ללשון לחקור את לשונו שלו ואת פיו. היא תתנתק ממנו לאט, תרגיש שוב את נשימותיו על עורה, היא תביט בעיניו ואפו. שפתיה שככל הנראה יהיו רטובות במעט ממגע הלשונות תישק ברוך על אפו, אצבעותיה יעברו בשערו ויתפסו את קצוותיו ואז תחזור למקומה על השולחן, אך כמובן הכול היה בגדר רצון בלבד.
היא קמה מהשולחן ושאלה את השאלה המתבקשת.
"איך אני קשורה לכל זה? כאילו לסיפור?". גב, ג'ורג' וגאלה החליפו מבטים דוממים. ג'ורג' הסתובב לעברה של לורן. בלי רצון עיניה של לורן סקרו את גופו באותו רגע ולבסוף נחו על שפתיו.
"פה מתחיל הסיפור המסוכן" אומר ג'ורג' בנימה של חשש. לורן הסיטה מבטה לגב.
"פה אני מתחיל לחשוש לשלומך" אמר גב. ניכר כי עדיין היה כעוס. לורן שיחקה באצבעותיה. היא לא ידעה אם רוצה לשמוע את הסיפור.
"את מבינה? זה היעוד שלנו, בשביל זה נולדנו" אמר גב כאשר עיניו סוקרות את החדר בחיפוש כנראה אחר מאזינים בלתי רצויים.
"יש לנו יעוד… מסתבר" אמרה גאלה במן גיחוך מעורב עם פחד.
"את מבינה… יש מלחמה מתמדת בין השורשנים לבנינו, הרחפנים. יש אמונה, נבואה, שאומרת שחבורה של 4 אנשים שהם רחפנים יילחמו מול חבורה של שורשנים בעוד מספר שנים מעכשיו. אותה מלחמה תהיה המלחמה האחרונה בהחלט. בין השורשנים לבין הרחפנים ובכלל בעולם" המשיך ג'ורג'. היה ברור למדי למה ג'ורג' המשיך את גב, בכל זאת, גב היה נגד הרעיון לספר לורן מההתחלה, מאז ומתמיד.
"ולמה אנחנו לא יכולים לא להילחם? מה המניע שלנו להילחם בהם?" שאלה לורן.
"המניע הוא שאם אנחנו לא נלחם, נמות" אמרה גאלה.
"ואנחנו לא מתכוונים לתת לזה לקרות כל כך בקלות. אתם שומעים? מחכה לכם קרב!" צרח גב. לורן הבינה לפתע מה שנאמר לה.
"מי אמר שאנחנו החבורה שאמורה לסיים את המלחמה?" שאלה בעניין. השלישייה חייכה חיוך מלא שיניים. הפעם היה זה גב שדיבר.
"שמעת פעם על חברת אל-ג'י?" שאל אותה גב מתקרב לאט לעברה. לורן הנהנה להסכמה.
"את מבינה, אף אחד אף פעם לא שם לב, אבל תמיד על הג'י היה חרוט בקטן, מאוד, 3" אמר גב והתיישב, לורן בעקבותיו.
"גב, גאלה, ג'ורג'" הסביר גב. עיניה של לורן נפתחו לרווחה.
"לורן" המשיכה לורן.
"בדיוק" חייך גב.
"אבל עדיין, למה דווקא ארבעתנו?" הקשתה לורן.
"אני וגאלה נולדנו וגדלנו בצל אותה נבואה. אבא שלנו היה רחפן דגול. מאז ומתמיד הנבואה הייתה שם, בילדות שלנו. רק היה הגיוני שהילדים של הרחפן הגדול בהיסטוריה יהיו מי שיסיימו את המלחמה המתמדת" אמר גב והביט על גאלה.
"את מבינה? הוא זה שהציע שיחרטו את ה-3 בגלל הנבואה" המשיכה גאלה והתקרבה כעת גם היא.
"ואז פגשתי את ג'ורג'" חייך גב ופשט יד לעבר ג'ורג' שחייך חיוך מבויש.
"אבא שלי אמר לי שג'ורג' הוא ה ג'י האחרון" המשיך כעת גב.
"לא ברור לאף אחד מאיתנו כיצד ידע.." הודה ג'ורג'. גאלה וגב הנהנו להסכמה.
"בקשר אלייך. הנבואה מתוארת גם בכתב, אך גם בציור. בציור רואים דמות של אישה שדומה לך, מאוד. אבא שלנו חזר בחזרה לחפש אותך. הוא עבר הרבה נשים שהיו דומות לציור עד שמצא אותך. הוא לקח תמונה ולפני שמת העביר לנו אותה כדי שנדע לזהות אותך" אמר גב.
"אחד הרחפנים חזר בחזרה לזמן שלך וחי את חייו כאילו נולד באותה שנה. הוא ידעה על הנבואה וכדי למצוא אותך, האחרונה בנבואה, הוא בחר את האותיות האלה לשם של החברה שלו. את הL שבשם" הסביר ג'ורג'.
לורן הייתה בהלם מוחלט, אבל אחרי כל מה שעברה בשעות האחרונות כבר האמינה לכול.