הצל- פרק 2

אנחנו הולכים, בחום, במדבר, בשרב, כבר שלושה ימים. עוד ארבע אנחנו מגיעים ליעד הסופי. המפקדה.
אנחנו הולכים בתור כשכל אחד יודע את מקומו. אני מוקפת חניכים שתפקידם הוא לשמור עליי, גם אם זה יעלה בחייהם. מוניקה מתצפתת מקדימה למרות שהיא זאת שאמורה להיות במקומי. אנחנו ממשיכים ללכת כשנשמעות שלוש תרועות קרן. יש לזה משמעות אחת. התקפה.
חיצים פוגעים בצווארם של הסובבים אותי. רובם נופלים מתים והשאר גוססים באיטיות. אני שולפת סכין ומקצרת את ייסוריהם. אני שולפת אשפת חצים ומתחילה לירות על האויב. אני הורגת בקצב אנשים מסביבי. חניכים ומדריכים מנסים להציל את חיי ומקיפים אותי בחומת מגן. אני מחפשת את מוניקה, היא אמורה להיות במקומי. אני לא מוצאת אותה וכולם דוחפים אותי למקום מסתור בין הסלעים.
אנחנו מחכים שם כרבע שעה. צופים בחניכים שמנסים להגיע למחסה אך מתים בדרך. אני לא מתרגשת. ככה זה אצלנו. החזקים שורדים. החלשים מתים.
לפתע אני רואה את מוניקה מנסה לרוץ לכיווננו ואני שמה לב גם לצלף שמכוון אליה. אני לא חושבת פעמיים.
"קייט, לא!", אחד המדריכים לוחש ומנסה למשוך אותי חזרה. מאוחר מדי. אני יוצאת ותוך כדי ריצה יורה על הצלף שתי חצים. בול פגיעה. הראשון מפיל אותו על הרצפה והשני מחסל אותו סופית. "בואי מוניקה!", אני צורחת לעברה ומושיטה לה את ידי. אנחנו רצות יחד למחבוא. מוניקה נכנסת ואני כמעט נכנסת שאני מרגישה משהוא פוגע בידי הימנית. שורף אותה. אני מסתכלת ורואה חץ בוער תקוע לי ביד. אני מתאפקת מלצרוח בכאב ומוציאה אותו מהיד. זרזיפי דם זולגים מהמקום ואני זורקת את החץ רחוק ונכנסת.
"קייט!", מוניקה צורחת, "היד שלך!!!"
אני מסתכלת על היד שוב. הפעם היא נראית הרבה יותר גרוע. היד שלי אדומה מדם ומכוויות. החובש מתקדם אליי ומתחיל לטפל בי. למרות הכדורים כשהוא מורח עליה משחת מרפא אני צורחת בכאב. אני מרגישה כאילו כל ידי עולה באש שוב. מישהו מניח יד על פי כדי שלא ישמעו אותי ויגלו אותנו. החובש גומר למרוח את המשחה וחובש לי את היד. הכאב נרגע. אנחנו מחכים כמה זמן אבל אין קולות. מתצפת יוצא לבדוק את החוצה וחוזר אחרי שתי דקות. השטח פנוי.
אנחנו יוצאים החוצה ומסתכלים בהלם על הסביבה. עשרות גופות משני המחנות מוטלים מתים על הרצפה. אין אף פצוע. כולם מתים. אנחנו ממשיכים לסייר כשאני רואה שמוניקה מחווירה.
"מוניקה את בסדר?",אני שואלת אותה
בתשובה אני מקבלת כמה חרחורים, קיא אחד והתעלפות.
"מוניקה!",אני מתיישבת לידה ,"מוניקה! את לא יכולה לעשות לי את זה…לא אחרי מה שעשיתי בשבילך…"
שום תגובה.
"קייט?", אני מרגישה יד על כתפי," מוטב שנתקדם״ אומר הדובר. אני מהנהנת בראשי ומתחילה ללכת על השיירה שנשארה, מתירה את מוניקה מאחור.
אנחנו ממשיכים ללכת כשנשמע רעש הליקופטר. אנחנו לא יודעים אם זה אחד משלנו או לא אז אנחנו מתחבאים בחול הרותח. במגע עם החול החם היד שלי בוערת מחדש אבל אני עוצרת בעצמי מלהשמיע קול.
"יחידה 8848?",נשמע קול מתכתי מההליקופטר," יחידה 8848? אני חוזר יחידה 8848 באנו לאסוף אתכם."
אף אחד לא יוצא.
אז אני מחליטה לקחת יוזמה. אני יוצאת מהחול ומנופפת להליקופטר ביד שמאל. המטוס מבחין בי ומתחיל לנחות. שאר המדריכים והחניכים יוצאים גם הם מהחול ומתחיל להתקבץ לקבוצה. אני רואה מישהו מנסה לצאת מהחול אבל נמחץ על ידי אחת מזרועי ההליקופטר. אנחנו עולים על ההליקופטר ואני מזהה את גרייסון המחוץ. הוא היה בן 12 שאספו אותו. הוא מת בגיל 13.
אנחנו מתחילים להתרומם כשאני רואה את אחת מרגליה של מוניקה זזה. סימן חיים. אני צועקת שיעצרו את ההליקופטר וקופצת ממנו אל החול. החול מרכך את הנחיתה שלי ואני מתחילה לרוץ אל מוניקה. אני נזכרת באימונים של ריצה בחול. העלת רגלים בקצב מהיר, לא לתת להם לשקוע. אני רצה ככה עד שאני מגיעה אל מוניקה.
"מוניקה?!", אני קוראת לה, מעמידה אותה ותומכת בה. אני נותנת לה לשתות מהמימיה שברשותי ואנחנו מחכות שההליקופטר יבוא. והוא מגיע.
אני מעלה את מוניקה עם תמיכה ורואה איך מתחילים לטפל בה.
"אולי תלכי גם את להרגע?", שואל אותי אחד המטפלים בחיוך גדול וקול מתקתק.
"אממ..אוקיי…",אני אומרת והוא מכין לי מיטה ליד מוניקה. אני לא מרגישה עייפה אבל בכל זאת מתחילה להישכב על המיטה. עוד לפני שאני מניחה את ראשי על הכרית אני נרדמת.