הסיכוי היה 0.00001 – פרק ראשון!!!

עוד עשר דקות אנחנו מגיעות! אביה , החברה הכי טובה השנייה שלי יושבת לידי, שתינו לבושות בצורה שאם מישהו היה רואה אותנו ברחוב היה חושב שאנחנו משוגעות. אנחנו מחזיקות בידינו את השלט שאני ומיה היינו אמורות להחזיק.
עשר שעות לפני כן:
"מה זאת אומרת את לא באה?!" נבהלתי
"אני מצטערת" אמרה מיה "אבל אני לא יכולה לבוא, אני חייבת להיות בבית חולים"
למיה יש אח אחד, חולה כבר המון זמן. מצד אחד כעסתי עליה, אבל מצד שני הבנתי אותה.
"אבל מיה" אמרה אביה "הבטחת! למה לא יכולת להגיד שאת לא יכולה לבוא מההתחלה?!"
"סליחה אוקי, לא ידעתי , רק היום בבוקר הודיעו לי"
חוץ ממיה יש לי עוד חברה הכי טובה, קוראים לה אביה. אם תראו אותה, תחשבו שהיא הילדה הכי יפה בעולם. תחשבו על זה רגע, איי פעם ראיתם מישהו עם שיער חלק ארוך ארוך ושחור (כמו שהיה לשלגיה :P) , יש לה עיניים ירוקות (גם לי יש, אבל שלי זה ירוק וכחול) מהסוג הנדיר והחיוך שלה מושלם!. מאז שהיא הגיעה אנחנו התקרבנו, מאוד התקרבנו. לשתינו יש אובססיה ללקים (^-^) ושתינו משוגעות. לפעמים מיה אומרת שאולי היא התאומה שלי שאני לא יודעת עליה, ושדניאל בעצם הוא ילד אחד שהחליפו עם אביה, כי נולדנו באותו יום, אבל לא באותו בית חולים, אז אין סיכוי, וחוץ מזה, לי יש תלתלים חומים קופצים (אבל יפים, כי הם לא תלתלים חזקים, ולפעמים הם נראים כמו בייביליס, למרות שבחיים לא עשיתי כלום בשיער. וגם, אני ג'ינג'ית).
"אז פליז" המשיכה מיה להגיד "תצלמו אותם בשבילי " היא חייכה
"בסדר" חייכתי בחזרה "אבל בפעם הבאה תודיעי לפני זה, את יודעת, תשאלי"
"טוב אני אשאל , בואו לא נדבר על זה עכשיו, עשיתם שיעורים בתמתמטיקה?" היא שאלה אותנו, לממרות שהתכוונה רק לאביה. שתיהן נמצאות בהקבצה א' מצוינות ואני תקועה לי אי שם הקבצה מתחת עם כל הילדים המגעילים של השכבה שלנו, למרות שיש שם ילדים נחמדים.
"בסדר אני אתן לך להעתיק" אמר אביה והלכנו שלושתנו לכיתה המקבילה, שם נמצאת ההקבצה.
חזרה לערב:
אבא שלי עצר, הגענו, אנחנו פה, עוד שעה אנחנו נראה אותם.
"תתקשרו אליי כשההופעה נגמרת"
"אם נצליח" צחקתי בעוד אנחנו יוצאות מהאוטו "ביי אבא"
"ביי יפה שלי" הוא חייך .
ראינו שהקופה האחרונה בצד כמעט ריקה. אז פשוט רצנו לשם ולא הבנו את הדחף של מהעריצות להיות בקופות הראשונות, היה כל כך צפוף שם ומידי פעם נשמעו צעקות , דחיפות, נפילות, זה הצחיק אותנו.
לפנינו היה בן אחד, לבד,הוא היה מוכר לי מאיפה שהוא, ואז, ברגע שהוא הגיש לה את הכרטיס ואמר לה את השורה הבנתי מי זה.
"דניאל, מה אתה עושה פה?!"
"אה…" הוא הסתובב "רון, את לא נכנסת כבר?" הוא הסמיק (אגב, רון זה קיצור של רונה, אני פשוט לא אוהבת את השם שלי)
"כן, נכנסתי כבר, פשוט החלטתי לחזור חזרה כי הקופה הזאת הייתה ריקה, אבל מה אתה עושה פה?!" הייתי צינית, והתאפקתי לא לצחוק.
"את זוכרת את ההתערבות שהייתה לי עם שחר?"
"אהה… כן, אבל מה זה קשור?"
"הפסדתי, והייתי צריך לקבל עונש"
"אבל מאיפה יש להם כרטיס להופעה את וואן די?"
"את זוכרת את אחותו הקטנה נכון?"
"לצערי הרב" אני אומרת. לחבר הכי טוב של אח שלי קוראים שחר, הוא ילד מכוער ששום תיאור לא יתאר אותו כמו שהוא באמת. ויש לי אחות קטנה, עוד יותר מכוערת ממנו, אבל ההתנהגות שלה עוד יותר, במיוחד הדרישות שלה. "
"כשהיא שמעה שהחברות שלה הולכות להופעה של וואן די, אז גם היא רצתה, והיא אפילו לא אוהבת אותם, אז ההורים שלה קנו לה,והיום היא הודיעה שהחברות שלה לא הצליחו להשיג בסוף כרטיס, אז היא לא רצתה יותר, שחר שמע את זה ולקח"
בשלב הזה התחלנו לצחוק "ואתה לבד?" שאלה אביה
"את רואה איתי עוד מישהו?" הוא הסתכל עליה במבט ציני אבל צחק איתה.
"אתה יודע מה" אמרתי "בוא תשב לידנו, בכל מקרה מיה לא באה ויש לנו כרטיס מיותר"
"וואי תודה לאל!, אני לא רוצה לשבת ליד דירקשניות בנות 6 שצורחות, את יודעת איך זה מאחורה"
"כן, אני זוכרת" (סיפור ארוך, עוד מלפני התקופה של וואן דירקשיין)
"אבל" אומרת לפתע אביה "אתה מחזיק איתנו את השלט, צורח איתנו, ושר איתנו" (כי הוא יודע את המילים בעל פה, ^-^ נחשו מי לימד אותו)
"לא אין סיכוי…" הוא אמר
"אה… ילדים, אתם מתכוונים לתת את הכרטיס?!" שלה לפתע הקופאית שעל פניה מבט כועס
"טוב… אז לא צריך, ניתן את המקום למישהו…" התחלתי להגיד
"טוב בסדר" הוא אמר "זה עדיף על פני מעריצות בכיתה א'"
הגשנו לקופאית את הכרטיסים, ונכנסו, אנחנו שם!!!
בפרק הבא : מחר תדעו מואוחאחאחאחחאחאחאחאחא
נ.ב – תקראו את ההערות זה ממש חשוב!!!