סיפור אמיתי או לא.. אתם תחליטו-ההקדמה

אני נמצאת כאן,יושבת בכיתה ומסתכלת על כל החברים שלי. סוף השנה הגיע ועכשיו המורה מחלקת תעודות. היא קוראת ילד,ילד ומביאה לו את התעודה שלו בתוספת כמה מילים. סוף כיתה ט' סוף סוף זה הגיע. אוי לא. לא שוב. אני צריכה לצאת מכאן. מהר. יותר מידי ילדים. יותר מידי מחשבות. אני צריכה לברוח.בלי לשים לב אני מבקשת לצאת לשירותים. אני נעלמת. לא יודעת לאן אני הולכת. כיתה נעולה,עוד אחת. דלתות. חלונות. חלון אחד פתוח. נכנסתי אליו. כיתה ריקה. קטנה כזאת. לסגור את הוילונות. שאף אחד לא יראה שאני פה.שקט.דממה. נעלמתי.
נשכבתי בזהירות על אחד מהשולחנות. נשמתי. זה טוב לנשום. לא?זה מה שבדרך כלל עוזר לי אני עוצמת את העיניים ומתחילה לארגן את המחשבות שלי. אני לא מאמינה שהשנה עברה כל כך מהר. מצד שני, קרו בה המון דברים. אני בוכה. אני לא יודעת אם מאושר או מעצב. אני פשוט בוכה.
אני מסכמת לעצמי את השנה. לטוב ולרע. אני לא מאמינה שאני זוכרת את הכול. קרו המון דברים.