בתוך הרפתקאה עם סיוט *פרק 2*

קול התרנגול נשמע ב5:00 לפנות בוקר. אניקה קמה ראשונה מהמיטה, ולא הבינה לאן הבית של האוגר הקטן שלה נעלם. היא התחילה לחפש ועם הרעשים שהיא עשתה היא העירה את מי שהיה איתה בחדר.
"נו מה את מחפשת?" אמרה אפריל שהיא עם המסכת השינה שלה
"איפה האוגר שלי, הוא היה ליד המיטה" אניקה אמרה בלחץ
"אולי הכלב אכל אותו" צחקקה אפריל, ולפתע הדלת נפתחה
"איפה משכית?" יולי אמרה שהיא נכנסת מהר
"היא במיטה" אניקה אמרה שהיא לא מבינה מה קורה לה. אפריל הוציאה את מסכת השינה מהפרצוף שלה והרימה גבות
"למה השיער שלך פרוע?" היא שאלה
"עבר עלי משהו בלילה"
"כן? מה" אניקה גם שאלה
"אני צריכה את משכית!"
"היא במיטה אניקה אמרה לך" אפריל אמרה וקמה. יולי הלכה מהר במסדרון ונתקעה בדקסטר
"היי תראי לאן את הולכת"
"לא ראיתי אותך" היא ענתה לו בעצבים ונכנסה במהירות לחדר של משכית
"משכית תעוררי מהר" יולי אמרה לה והזיזה אותה מצד לצד
"מה, מה קרה?" משכית אמרה שהיא חצי ישנה
"תקומי את חייבת לשמוע מה קרה לי אתמול"
"מה השעה?"
"אני לא יודעת רק תקומי" היא אמרה לה והוציאה מעליה את השמיכה וישבה לידה
"תקשיבי אני לא יודעת מי זה"
"טוב תרגיעי, אל תדברי בלחץ" אמרה לה משכית בעדינות
"אתמול בלילה הרגשתי שמישהו מסיר מעלי את השמיכה, ונוגע בלחי שלי עם משהו חד"
"נו זה בטח קורן, אין לך ממה לפחד" אמרה לה משכית וגלגלה את העיניים שלה
"קורן בחיים לא תעשה את זה"
"אין לך ממה לפחד, את דמיינת" אמרה משכית וקמה מהמיטה. יולי הוציאה אוויר ונעשתה עצבנית לפתע הם שמעו צרחה שבאה מבחוץ. משכית ויולי הביטו על אחת השנייה וירדו למטה בריצה.
קורן עמדה מחוץ לבית רועדת ומזועזעת. כולם יצאו מהבית ולא הבינו למה היא צורחת
"מה קרה קורן?"
"רצחו את טימי שלי!"
כולם הביטו על הכלב הקטן שהיה מכוסה דם, וחור גדול עמוק על הבטן שלו. קורן לא הפסיקה לבכות, וכל גופה היה רועד
"פאריס תכניסי את כולם הביתה" משכית אמרה וסמנה לג'קסון להישאר איתה. כולם נכנסו וסגרו אחריהם את הדלת.
"לפני שאנחנו לוקחים אותו, את יכולה לראות סימן כלשהו?" שאלה משכית. ג'קסון ישבה על הברכיים שלה והסתכלה קרוב על הבטן של הכלב
"זה נראה שמישהו דקר אותו ולא ירה בו" ג'קסון אמרה, משכית ישבה על הברכיים והרגישה צמרמורת
"יש עוד סימן?" שאלה משכית שהיא משתדלת לא להסתכל עליו
"אני יכולה לבדוק את האדמה" ג'קסון אמרה ושמה את כף ידה על האדמה ועצמה את העיניים.
משכית לא הבינה מה היא עושה, רק הסתכלה במבט לא מובן
"קשה לדעת" אמרה ג'קסון והפסיקה בפעולה הזאת
"מה עשית עכשיו?" שאלה משכית
"אני מתחילה למצוא רמזים דרך הרגש בידיים או בדבר שונה" אמרה לה ג'קסון בקול מתבייש
"וזה עובד?" שאלה משכית בחצי חיוך
"פעם אחת זה עבד לי" אמרה לה ג'קסון
"אוקי, עכשיו ניקח את הכלב ונמצא לו מקום לקבר" משכית אמרה ונכנסה לבית ולהביא ניילון.
ג'קסון קמה ועמדה זקוף, היא הסתכלה שוב על האדמה וראתה פסיעות מוזרות מטושטשות.
…..