מלאך עם סיגריה בפה – פרק ג': אשמה.

התכווצתי בכורסה, לבי הלם בפראות וגל של רעד הכה בי בחוזקה, ראשי קדח בחוזקה וידעתי רק דבר אחד, אני חייבת לברוח.. איני יכולה לספר לה את האמת, זה יסבך את עומר שהגן עליי אתמול במקצת.. וגם..
נשמתי עמוק, אני פשוט לא יכולה להאשים אותו. הצצתי באמי במבט חטוף, לחיי התלהטו בעוז ונסתי להבליע חיוך. "אני חייבת ללמוד". פלטתי כדרך אגב את התירוץ שהיא תמיד נענית לו, הרי הלימודים הכי חשובים להורים הללו.. שהבת שלהם תהיה מושלמת, חכמה ובעלת עתיד מזהיר ומצליח.. מדוע הם כה רדודים לפעמים ולא מסוגלים להסתכל במעט לעומק? להתבונן בי באמת בעיניים, ולהבין, עד כמה אני אבודה.
לין התבוננה בי ודמה נזל מפניה, היא הבינה שקרה לי משהו אבל שתקה, הודיתי לה בלבי ועליתי במהירות בגרם המדרגות לחדרי, מתעלמת מעקביה המתקתקים של אמי אשר מהדהדים בחלל השקט של הבית הגדול והמחליא שלנו, טרקתי את הדלת בחוזקה ולפני שהיא תספיק להיכנס על מנת לבדוק האם אני באמת לומדת שלפתי את ספר היסטוריה, פתחתי.. כמעט קרעתי, את מחברת הסיכומים והתחלתי לעשות עצמי קוראת ולומדת.
"הניחי את הספר, מיד!" פקדה עליי אמי, בלעתי את רוקי וחשתי כיצד דמי מתלהט וזורם בפרעות בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. לבי הלם בחוזקה והחלתי להזיע.. זעה קרה מלווה בצמרמורת מענה ובלתי נסבלת, שתלך..בבקשה.. שתלך.. איני יוכל לעמוד בזה..
סגרתי את הספר באיטיות והפניתי את ראשי אליה, הייתי קפואה והיה קשה להסתיר את החרדה והדאגה שגעשה בי.
"שתית?!" היא פלטה בקול שבור.
עיניי התרככו בין רגע, היא רק דואגת לי.. לא.. "לא, ברור שלא". עניתי קצרת נשימה. "יש לי מבחן בהיסטוריה מחר ועדיין לא סיימתי את השיעורים במתמטיקה, בבקשה אימא, פשוט הניחי לזה.."
"אל תשקרי לי, אני מכירה אותך, אם את לא אומרת לי כאן ועכשיו מה קרה.. אני אספר זאת לאבא ואנו יודעות מה יקרה!" היא איימה, שולפת את קלף האב הקשוח חסר המצפון, ידיי רעדו בזמן שהעברתי קצוות שיער אחת למאחוריי אוזני, רככתי את ידיי סביב ברכיי והתכווצתי לגוש קטן ומפוחד, כאוב..
"אני בת 17 וחצי, אני מספיק גדולה בשביל.."
"אלינור!!" היא צווחה עליי, התרוממה וכמעט סטרה לי אך עצרה את עצמה. "מה קרה?!" היא חזרה על עצמי בזמן שקמצה את ידיה לאגרוף.
אין לי כל ברירה.. פשוט ספרתי לה, ספרתי לה על השיחה עם מיה ועל כך שיצאתי מהמקלט, ספרתי לה על חבורת נערים שיכורים ורעים, ספרתי לה על הקללה ועל בקבוק הוויסקי שזרקו עליי, ספרי לה על הדחיפה.. ספרתי לה הכול, לאט, בשקט, גוש הדמעות צרב את גרוני והחור שבחזי רק פירק אותי יותר, גרם לכל שריר, מערכת ותא בגופי להיחרב ולהישרף עד עפר.. כמעט בכיתי, אך עצרתי את עצמי בקשיחות, לא מוכנה להראות כאב.
"תינוקות שלי.. אלוהים אדירים, אלי, את בסדר?" היא התרככה בין רגע ודמעות עמדו בעיניה, היא התכופפה ואמצה אותי לחיקה, קרוב קרוב.. אוי.. כמה שהייתי זקוקה לחיבוק אמהי טוב וחם, עד כמה שהייתי נואשת לכך, חיבוק שרק אומר 'את רצויה, אנו אוהבות אותך, את חשובה' אוי.. אימאל'ה.. כה התגעגעתי למגע עורה אשר נדמה כמגן הטוב ביותר בעולם, לריח הבישולים המגרה שלה.. כה התגעגעתי לנשיקה שהוגשה לי על קצה הראש ועל קצה החוטם.. רעדתי במקצת ולבי התכווץ, אני כה אוהבת את האישה הזו..
צמרמורת חמה שטפה את גופי, בטני התכווצה במקצת מרוב הפרפרים שלהשתיקם נחשבה כמשימה בלתי אפשרית, קרביי להטו וראשי הפסיק לקדוח, זה כל מה שהייתי צריכה?! פלטתי גיחוך, אז תודה רבה אימא יקרה.
"מי הם היו?" היא לפתע שאלה והתבוננה בי דרך עיניה הירוקות אשר זהות לשלי.
הכול קפא שוב, היא רוצה שמות?! לעזאזל, למה להרוס?! לא, לא, לא! איני מתכוונת לתת לה זאת, איני מתכוונת להרוס לעומר הכול.. הוא גם ככה נראה מסובך, ואם באמת מסתכלים דרך עיניו.. אבוד, מוצא פורקן דרך השתייה והסיגריות כמו שאני מוצאת פורקן בחיוך שקרי ובלימודים..
אנו כה שונים, אך כה דומים..
חשתי ערבוב של אש וקרח, כה מפוחדת ונסוגה משאלת אמי אך כה מחוממת בתוך תוכי, זה פורט לי על גבי מיתרי הנשימה ומנציח אותי.. אנו דומים איכשהו.
חייכתי חצי חיוך בזמן ששריריי התכווצו בפעם אחת קורעת חסרת כל רחמים. "אני לא יודעת". שקרתי.
"בסדר!" היא פלטה בהרמת ידיים, זרקה את החולצה לפח האשפה הקטן והאדום ממתכת שלצד שולחן הכתיבה שלי, אחזה בידי וגררה אותי לכיוון יציאת הבית.
מה לכל הרוחות היא חושבת שהיא עושה?!
"לינוש אנחנו הולכות, תשארי כאן!" הודיע לי.
סימנתי ללין שתעזור לי איכשהו, והיא במהירות נלחצה לעזרתי. "אבל אימא, הבטחת שהיום נקנה ג'ינס חדש!"
"אני יודעת, אבל משהו צץ, בבקשה תהיה ילדה טובה ותשארי בבית!" היא נהמה עליה בנימה קרה, לין דממה והתכווצה במקומה ופלטתי חיוך אוהב, בתוך תוכי חשתי אשמה, היא גם מסתבכת בגללי.

"לאן הולכים?!" כעסתי על אמי.
היא שתקה, מידי פעם שלחה אליי מבטים מפוחדים וחזרה להתמקד בכביש ובתנועה.
"אימא!" צעקתי עליה.
"לתחנת המשטרה.." היא פלטה כדרך אגב. "לאן חשבת בדיוק?"
אוי.. שיט! לעזאזל עם האימא הזו, מדוע.. מדוע לעשות זאת? אני בסדר עכשיו, אני מוגנת, אני אשכח מהערב הזה, אשתדל לפחות..
אך זה לא יחזור על עצמו! מדוע היא אינה מסוגלת להסתפק בזה? מדוע תמיד היא עושה מכל דבר עניין כה רציני וחשוב, עיניי נקרעו לרווחה וצווחתי בתוך תוכי אלפי קללות עם טעם החיים, קללות וצווחות שהדהדו בכל איבריי וגרמו לי לפלוט אנקת ייאוש.
"למה..?" שאלתי חסרת אונים ובקול סחוט.
"איני ארשה שחבורת מפגרים כך ינהגו כלפי הבת הטובה שלי!" היא פערה את פיה כלא מאמינה שאני באמת שואלת זאת.
רגע, עם כל הכבוד לחזות האמהית, אלו חיי שלי, אני עוד חצי שנה בת 18 והיא חייבת לקבל זאת שיש לי חיים משלי, שאני יכולה לבחור את ההחלטות שלי בתבונה לאחר שיקול דעת, אולי אני לא רוצה לספר? אולי לא בא לי את כל התשומת לב הזו? היא לא חשבה על זה?
"לעזאזל אימא, אני לא מתכוונת לדבר!" הודעתי לה בתוקף ושלבתי את ידיי, אני חייבת להיות חזקה, אסור לי להישבר!
"אלינור, אני ממש לא שואלת אותך, מגיע להם את מה שהם יקבלו!" היא התריסה בי בנוקשות. "מדוע את מתנגדת לכך?" היא שאלה לרגע בבלבול.
"כי איני רוצה את כל התשומת לב הזו, אני גם אשמה שהלכתי למקום כזה בשעה כה מאוחרת ולא הקשבתי למצפון שלי, אני רואה זאת כלמידת לקח ולא כחקירה שאני רק יחוש לא נעים בה, אנא, נסי להתחשב בי!" נסתי להסביר לה אך ידעתי שאני נכשלת כישלון חרוץ, מאז ומתמיד הסברת רגשות ומחשבות לא היה הצד החזק שלי.. זה כה מדכא, כה לא מנחם ועוזר.. אין כל דרך לגרום לה לעצור, אין כל דרך למנוע את הטירוף חושים הזה..
עצמתי את עיניי ונסתי לסגור כיצד נושמים, מדוע כל הדברים הרעים קורים איתו? כאילו אני ועומר קשורים ברשת חוטים אחת מלאה בצרות צרורות ומשברים..
"מאוחר מידי אלינור". היא פלטה ועצרה בחנייה.
בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע, אצטרך פשוט ללכת לשם.. ולדבר.
רגע, אך מי אמר שאיני יכולה לשקר? זקפתי את גבותיי ופעם ראשונה זה הבוקר חייכתי חיוך אמיתי וכנה, אשקר בתיאורים שלהם.. הם לעולם לא ימצאו אותם!

לאחר חצי שעה ואולי יותר, שאמי נראתה בה כה נסערת ואני רק שחקתי באצבעותיי האחת בשנייה מנסה לצייר נערים ונערות רעים בראשי, התיאור היחידי שחשבתי עליו זה שיער שחום ועיניים שחורות, ג'קט עור וג'ינס משופשף, כמו בכל הסרטים שראיתי של הפשע, גחכתי לעצמי.. אני כה מושפעת עכשיו.
אבל עומר הוא כה.. כה שונה מהתיאורים הללו, יש לו עיניים ירוקות כה ייחודיות ונדירות כאילו ונוצרו אך ורק למענו, שערו השחור ובמעט החום קצוץ בגבול הטעם הטוב, הוא לובש חולצות לבנות וג'ינס בהיר, הוא אינו באמת רשע.. בכך אני בטוחה, עובדה שהוא אינו פגע בי כשנותרו אך ורק שנינו אלא רק דיבר, ואפילו הזמין אותי למועדון..
לפתע עיניי נקרעו לרווחה וחשתי צביטה כה עמוקה ומענה בלבי, לפתע חשתי פספוס כה עז ומקשה.. מדוע.. מדוע סירבתי?
אולי מעולם לא הייתי במועדון לילה, גם לא חשבתי לגשת למקום שכזה עד האוניברסיטה לפחות.. אך, הייתי אתו, וזה מה שחשוב לי לפחות.. ואולי הוא גם רצה להיות אתי?
המחשבה הזו גרם לאלפי דגדוגים בכל פיסת עור בעורי וזה כה מענג ורצוי, קרביי לוהטים ובטני נקשרת באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, גוש הדמעות מתרפה לרגע ו..
אוי, החור נסתם!
"קדימה, בואי!" מאיצה בי אמי וגוררת אותי לכיוון חדרון בינוני, שרק שולחן משרדי, מחשב, זוג כיסאות ומנורת פלורוסנט מונחים בו.
לוקח לי מספר רגעים להבין שזהו חדר חקירות, זה מעורר בי חלחלה איומה אך מי שבאמת גורם לי במעט לכשול במקומי זה החוקר אשר כלל לא לובש מדים, סתם מכנס ג'ינס עם אקדח וחולצה שחורה לצד חליפה אפורה. הוא מחייך אליי חצי חיוך רך. "שלום לך אלינור, שמעתי שעבר עלייך לילה לא קל". חייך.
לא דיברתי כלל ואמי דחקה בי לשבת, בגלל שאני קטינה היא יכלה להישאר יחד אתי למרות שרציתי לרגע פרטיות על מנת לחוש במעט פחות לחץ, כי הדאגה והפחד הטורפים של אמי כה מקרינים לכל הכיוונים ורק גורמים לי להתכווץ ולרעוד.
"תרצי לשתות מים?" הוא שואל בחביבות ומגיש לי כוס מים צוננים עם קרח.
חייכתי אליו חצי חיוך ולגמתי בשקיקה מהמים ורוקנתי את כל תכולתה של הכוס. "אימא, את יכולה ללכת.." לחשתי.
"איני יכולה," היא פלטה בהפתעה. "זה בסדר יקירה".
"אני אסתדר.. זה בסדר?" שאלתי את השוטר.
"אני.. אני מניחה שכן.." הוא גמגם בזמן שהעביר יד בשערו הזהוב והפרוע.
אמי ירתה לעברי מבט בוחן, ארוך ונוקב במיוחד, במעט כועס בחריפות ולבסוף יצאה בטריקת דלת.
"איך את מרגישה אלינור?" הוא שאל בחביבות.
"האמת שדי בסדר אדוני.." מלמלתי. "איני רוצה לדבר על אתמול". הוספתי במהירות, קמצתי את ידיי לאגרופים בחוזקה מתחת לשולחן ונשמתי נשימות קצרות ברעד, בטני התכווצה בכאב כה שורף, הוא התבונן בי בתימהון וני רק חשתי כיצד דמי מתלהט ומתפרע בכל גופי, קרקפתי עקצצה, קרביי להטו וכל שריריי נמתחו בחוזקה.. חשתי כיצד חזי כואב וצורב, ואני רק רוצה לברוח..
"אני מצטער, אמך בקשה שתפרטי לנו את התיאורים". הוא עונה בקצרה.
לכל הרוחות, שיהיה.. ההצגה מתחילה. "פגשתי אותם בקצרה העיר, באיזור של המחסנים והמקלטים הישנים, הם שתו ועשנו.. חמישה בנים ושלוש בנות". פתחתי.
הוא נראה לרגע כמבין עניין ואני הבנתי שעל מנת להציל את עומר, שמשום מה אני כה דואגת לו, אני חייבת להיראות פחות מתוחה כאילו וזה לא כל כך עניין גדול ולשקר בהתרסות שוב ושוב.
"לבנות היה שיער בלונדיני?" הוא שאל לרגע.
לעזאזל. "כן.." פלטתי, כלל לא אכפת לי מהחבורת בנות הללו.
"בסדר, תארי לי את הבנים". הוא צמצם את עיניו לכיוון המחשב.
איני יודעת לשקר ונראה לי שהוא מתחיל לקלוט מספר פרטים שאיני בעצמי יודעת, שתקתי ולא רציתי לדבר, שחקתי באצבעות ידיי וטמנתי את ראשי ברצפה.
"היי, אלינור, זה בסדר.. את יכולה לסמוך עליי". הוא חייך אליי חצי חיוך אבהי. "הם נראים כך?" הוא שאל והראה לי את צג המחשב.
פי נפער לרווחה, תמונות של שני הסבלים, של הבלונדיניות, של השיכור ושל.. אוי אלוהים אדירים! פניו היפות העשויות ללא חת של עומר כבשו את כל המסך, שקעתי במושבי וטמנתי את ראשי בין ידיי, מעולם לא הייתי כאן, מעולם לא עברתי זאת, תמיד בסרטים הבחור שנחקר נראה כה מסכן.. זה לא שעשיתי משהו, הותקפתי! אך עדיין למרות הכול.. איני יכולה לסבול את עצם המחשב שאאשים אותו.. זה כה מענה, מצליף בהאשמה, מכה בי שוב ושוב בחוסר רחמים..
לא רציתי להתבונן בחוקר, אבל לא יכולתי להסיר את עיניי מהיופי האלוהי והכובש הזה, כן זה הוא, האביר האפל על הסוס הלבן..
הנהנתי בראשי בקול חנוק ומספר דמעות רצדו בעיניי, מדוע אני חשה כה אשמה?!
"ידעתי, אני מצטער, מאוד מצטער.. הנערים הללו, תמיד עושים בעיות!". הוא פלט בארסיות מבעד לשיניו וידיו הוטחו בשולחן המשרדי בכעס, נבהלתי במקצת וקפצתי במקומי.
"את יכולה ללכת, תודה רבה". הוא פלט כדרך אגב והחווה לי בידו לכיוון הדלת.
לא, לא, לא, לא! איני יכולה ללכת עכשיו…! אני חייבת להתנצל ולהסביר לעומר שפשוט לא הייתה לי ברירה.
"אולי ראיתי מטושטש, מוטב שאשאר על מנת לאשר זאת לגמרי.." לחשתי.
"אני מניח שזה בסדר" הוא מלמל.

לאחר שעה שאמי לא הפסיקה להתריס ולשאול שוב ושוב מדוע זה כה חשוב לי, מדוע אני כה לחוצה, מדוע אני כה מפוחדת ושתקנית.
"אימא!! שתקייי!!!" צווחתי עליה לרגע, היא התבוננה בי פעורת פה ופלטה מבעד לשיניה, באיום.
"חכי בבית.."
ואז בדיוק הם נכנסו, רק עומר ושני הסבלים, כל השאר עם ההורים שלהם.. כנראה שכל השאר עדיין קטינים.
עומר התבונן בי במבט כה כעוס, נשכתי את שפתי התחתונה ופלטתי בלי קול "מצטערת.." אך הוא התעלם מכך, הם התיישבו ממולנו שזוג שוטרים שומרים על כל אחד במבטים נטולי הבעה וקרים במיוחד, ניטראלים לגמרי וממוקדים בתפקיד, במעט הערצתי אותם על כך כי איני מסוגלת להיות כה שלווה לנוכח המאורע..
לפתע לבי התכווץ בכאב, ואולי הם סתם מכחישים, אולי הם טעונים בפחד ולחץ כה רבים, כמוני, וכמו עומר.. אוי עומר..
"אני צריכה לשירותים". פלטה אמי והלכה לכיוון השירותים.
עומר נעץ בי מבט כה כעוס. "מדוע עשית זאת?!" הוא שאל מתעלם מהשוטרים ומכל שאר החבורה.
"לחצו עליי, לא הייתה לי ברירה.." לחשתי.
"את כה רכיכה של טינופת!" הוא פלט, משתנק מבעד לשיניו.
עיניי נקרעו לרווחה, מדוע הוא מדבר אליי כך. "שמור על הפה.." פלט אחד השוטרים.
"מעולם לא הייתי כאן, מצטערת באמת שהחלטתם לשפוך לי וויסקי על החולצה ולהותיר ראיות!" תקפתי, הוא אינו יקרא לי כך, מי הוא? בגללו ובגלל כל הדפוקים האחרים אני כאן!
"היית יכולה להעלים את החולצה.. לעזאזל, יצאתי בסדר אתך!" הוא נשמע לרגע פגוע.
"רצית שאשקר..?" שאלתי בקול סחוט, הוא צודק, וזה בדיוק מה שחשבתי מההתחלה..
הוא הנהנן ברעד וידעתי שזה בגלל השוטרים.
החוקר לפתע התקדם אלינו, במבט מלא סיפוק. "אלו החשודים, נכון אלינור?" שאל אותי.
עומר נע באי נוחות ממשמע שמי, התכווצתי, אחותו..
ואז הייתה לי רק אפשרות אחת, להציל אותו וכך למנוע ריב או להודות באמת ולחוש כה נקיפות מצפון, להושיט יד לחוק או למרוד בו..
"לא". פלטתי בקול קר.
"כולם היו עם שיער שחום, עיניים שחורות ובגדי עור מרשימים". המשכתי בתקיפות.
כולם התבוננו בי כלא מאמינים, החוקר נראה נבוך לרגע וקמט את מצחו. "את בטוחה?"
הייתי כה קצרת נשימה. "כן".
הוא חייך לכיוונם. "מצטער חבר'ה, כל הכבוד, הקשבתם לאזהרה האחרונה שלי.." הוא מלמל וסימן לשוטרים לשחרם.

נשמתי עמוק וקרסתי על גבי המדשאה שלצד תחנת המשטרה.
עומר התיישב לידי וכל החבורה גם. "מדוע עשית זאת?"
"כי איני יכולה להאשים אותך אחרי שהיית בסדר.." מלמלתי. "בואו נשכח מהכול". יישרתי מבט לכולם.
כולם הנהנו אליי והלכו, כנראה נותנים לעומר רגע אחד של פרטיות.
"מצטער שצעקתי עלייך, את ילדה טובה, שכחתי פשוט.." הוא מלמל.
"זוכר שהצעת לי לצאת למועדון?" לפתע שאלתי אותו, זה במעט הפתיע אותו, הוא הנהנן במבט דרוך.
"אני מוכנה, תגיד לי איפה ומתי ואני אבוא". חייכתי אליו.
הוא חייך חיוך מרוצה. "אני יכול לקחת אותך לשם". הציע.
לבי הלם בפראות וכל כולי פרפרתי בשקיקה. "בסדר.." חייכתי.
לפתע עיניי נפערו לרווחה כשהוא הלך, זהו דייט?!