my life isn't good without you – פרק 7

*מנקודת מבטו של הארי*
יצאתי מהבית עם מצב רוח מעולה. לא ידעתי למה בדיוק, אבל הרגשתי מצוין. התקדמתי לעבר הבית של זאין ששם החזרה הייתה אמורה להתקיים.
נכנסתי לבית שלו חופשי, כאילו שזה הבית שלי. אנחנו רגילים אחד לשני כבר.
"זאין?" קראתי, אבל הבית היה שומם אנשים ושקט לחלוטין.
עליתי לקומה השניה של הבית והתקדמתי לעבר החדר שלו.
נכנסתי וגיליתי אותו ואת אביה מתנשקים. הם ביחד כבר מעל לתשעה חודשים, והם מתאימים אחד לשני מאוד. גם במראה החיצוני- לשניהם שיער שחור, ועיניים חומות בוהקות.
"סליחה שאני מפריע, אבל תכננו חזרה, לא?!" כחכחתי בגרוני והפרעתי להם. אני אוהב לעשות את זה כי זה משעשע, אבל הם תמיד מתעצבנים עלי.
"הארי ביטלנו את זה! לא ראית את ההודעה?!" זאין שאל בכעס.
"איזה הודעה?" השבתי בתמימות
"תבדוק את הפלאפון שלך." הוא סימן לי להוציא אותו מהכיס.
'אחי, החזרה מתבטלת היום, הודעתי כבר לנייל ולליאם. תודיע ללואי.' קראתי את ההודעה בקול ולפתע לואי הופיע מאחורי
"מישהו פה אמר לואי ולא קיבל?" הוא חייך את החיוך הרגיל שלו.
"אין חזרה. אבל הארי המסורבל הזה אפילו הודעות לא יכול לקרוא." זאין צחק, ואני גלגלתי עיניים.
"זה לא אשמתי שהייתי עסוק!" צעקתי ואז הבנתי שאמרתי משהו שאני לא אמור להגיד.
"למה אתה מתכוון ב'עסוק'?" לואי שאל והרים את גבותיו.
"היום הבת של ג'ורג', בעלה של אמא שלי הגיעה." סיפרתי בלית ברירה.
"נו, ואיך היא?" לואי שאל.
"היא יפה…." מלמלתי ונשכתי את שפתיי, ואז התאפסתי. "כלומר… היא בסדר." חזרתי לפוקר פייס שלי.
"אני בטוח שכן, הארי." זאין קרץ אלי וחייכתי במובכות.
"טוב אתם יכולים ללכת, היינו פה באמצע משהו." זאין קרץ לאביה והם צחקו. אני ולואי יצאנו כדי לא להפריע.
"אז, אפשר לבוא אליך כדי לדעת כמה 'בסדר' היא?" לואי שאל וסטרתי לו.
"אווצ', מה??" הוא נבהל
"כלום, פשוט. היא לא מתאימה לך. סליחה." אמרתי ושילבתי ידיים בעצבנות.
"אני מבין הכל." הוא חייך לעברי ואני צחקתי והסמקתי באותו הזמן. איך הוא תמיד מצליח להבין אותי.

*נקודת המבט שלי*

מסתבר שנשארתי לבדי בבית. כי אן ואבא לא היו שם. כנראה שהם יצאו, ושוב פעם אבא נוטש אותי בלי לספר לי אפילו. איך אפשר לסלוח לו על זה?
אבל לא היה לי אכפת, כי אני נמצאת בבית ענקי לגמרי לבדי, בשעה עשר בלילה. היו רוחות חזקות בחוץ ופתאום התחלתי לראות צלליות.
נבהלתי כל כך עד שננעלתי בשירותים. אבל אז הייתה דפיקה חזקה על הדלת.
"מי זה?? ומה אתם רוצים ממני?" צעקתי בפחד, פתחתי את דלת השירותים…
"בו!"
"אעעעעא" צרחתי כמו בהמה, מרוב שנבהלתי. זה היה הארי וחבר אחד שלו שבסך הכל ניסו להפחיד אותי. התחלתי לרדוף אחריהם בכל הבית.
"זה לא מצחיק, אני הולכת לשפד אתכם!" צעקתי והם השתעשעו ממני כ'כ. אני לא הייתי כזאת משועשעת לעומתם.
בסופו של דבר עצרתי כי לא היה לי כוח יותר לרוץ. הם המשיכו להשתולל ועשו לי סחרחורת אחת גדולה.
"אוקי, מיצינו." נשפתי בכבדות שוב ושוב. למה אני בכושר גרוע שכזה?
הם הפסיקו לרוץ. והתנשפו גם הם. כושלים שכמותם, הם אמורים לפתח כישורים ספורטיביים.
"לשיר אתם יודעים אבל לרוץ שני סיבובים לא?" צחקתי ושניהם גלגלו עיניים.
"תראו מי מדברת" הארי עקץ אותי בחזרה. אני אוהבת את המשחקים האלה, הם נועדו במיוחד בשבילי.
"ואיך קוראים לך?" שאלתי והסתכלתי על הילד שהיה ליד הארי. "לואי, זה לואי." הוא ענה.
"אני שרלוט." אמרתי והוא חייך.
"טוב. אני הולך, מאוחר כבר." לואי אמר וקרץ להארי. לא הבנתי מה הם מתכננים.
"שעת הסיפור הסתיימה?" לגלגתי קצת והוא צחק. "לא, אבל אני חושב שעברת את השעות המותרות שלך ממזמן" הוא חייך ויצא מהבית.
"אז.. נשארנו לבד, הא?" הארי אמר ונלחצתי קצת.
"תחלום תחלום, אני לעומתך הולכת לישון." אמרתי וסגרתי את האורות שהיו בבית. נכנסתי לתוך המיטה בחושך מוחלט.
"את לא מפחדת קצת, שרלוט?" הוא ניסה להפחיד אותי, למען האמת הוא הצליח במעט. אבל בסופו של דבר הוא הפסיק, ונרדמתי.
בבוקר גיליתי אותו מתכרבל מתחת לשמיכה שלי, רועד מרוב פחד. למישהו כאן היו חלומות רעים.