טורי פרק 3

היא ניסתה לדבר איתי עוד כמה פעמים במהלך הארוחה אבל התעלמתי.
קמתי מהשולחן ופיניתי את הכלים. התקדמתי לעבר הדלת ושמעתי את קולה של אמא מאחורי "לאן את הולכת, טורי?"
"לגבעה, להיפגש עם ידיד."
"אני לא יכולה להרשות לך לצאת שוב, מה אם תהיה אזעקה?"
לא היה לי איך להתווכח עם זה. אם אני אהיה שוב בחוץ בזמן אזעקה כנראה ששוב אני אקפא ולא אדע מה לעשות.
החלטתי שאוכל לצאת בערב, בדרך כלל אין אזעקות כשכבר חשוך בחוץ. התקשרתי לג'ימי כדי לבקש ממנו לבוא לגבעה מאוחר יותר, אבל הוא לא ענה. חיכיתי כמה דקות והתקשרתי שוב, עדיין, ללא מענה. אולי נגמרה לו הסוללה והוא מחכה לי בגבעה? אני לא יכולה להבריז לו ככה. כנראה שבכל זאת אני אצטרך לצאת עכשיו מהבית.
ברחתי מהבית ורצתי לגבעה מעט מפוחדת. הגעתי לשם, מתנשפת, מנסה להסדיר את הנשימה. הסתכלתי סביב וראיתי שג'ימי לא בסביבה.
"ג'ימי!" צעקתי. אין תגובה, הוא לא פה. הוא הבריז לי ולא עונה לפלאפון, משהו לא בסדר.
התחלתי להסתובב בכל הגבעה, לבדוק אולי הוא בכל זאת הגיע. הלכתי המון, הגעתי לאיזור שעוד לא ראיתי בגבעה. היה בו רק דשא, ואפילו לא דשא ירוק ומלא חיים. דשא צהוב, מוזנח, נותן הרגשה של מקום מקופח. לא היה שם אפילו עץ אחד, אבל היו כמה פרחים נבולים. כבר הפסקתי לשים לב לאן אני הולכת. למרות שידעתי שג'ימי לא נמצא כאן, המשכתי ללכת. הייתה בי תקווה קטנה למצוא אותו בכל זאת. פתאום שמעתי רעש מאחורי. הסתובבתי, אך לא ראיתי כלום, אף אחד, רק אותה השממה המוזנחת שהייתה כאן קודם. שוב שמעתי את הרעש. נבהלתי, התחלתי לרוץ. לא שמתי לב לאן אני רצה, פשוט רצתי, ברחתי. נפלתי על הרצפה, קיבלתי מכה ברגל, ונעצרתי במקום. הרמתי את מבטי וראיתי לא רחוק ממני אגם. מוקף בעצים גבוהים, פרחים יפיפיים ודשא. דשא ירוק. הכל צומח, מלא חיים. נותן הרגשה טובה. מזכיר את איך שהגבעה נראתה פעם.
הסתכלתי באגם, מלא דגים צבעוניים, שוחים מצד לצד, אחד ליד השני. היופי של המקום הזה הצליח להשכיח ממני שהלכתי לאיבוד, עד שזה קרה שוב.. אזעקה. אין לי לאן לברוח. אני לכודה בשטח פתוח, עם רגל פצועה ולא יודעת איך לחזור הביתה. הפעם לא קפאתי, אבל בהחלט פחדתי. נשכבתי על הרצפה והגנתי על הראש עם הידיים כמו שהסבירו לנו בבית הספר, ורק חיכיתי שזה ייגמר. האזעקה נגמרה אבל נשארתי על הרצפה לעוד כמה דקות ליתר ביטחון. שלחתי לאימא הודעה שאומרת לה שאני בסדר ואני אהיה בבית בקרוב, וכמובן על זה שאני מצטערת שיצאתי מהבית למרות שהיא לא הסכימה. החלטתי שאני צריכה כבר לנסות לחזור הביתה, ולקחתי איתי חופן אבנים בשביל לסמן את הדרך. לקח לי המון זמן, החשיך כבר ממזמן, אבל הצלחתי לחזור הביתה. התכוננתי לשמוע נזיפה מאימא, נשמתי עמוק, ונכנסתי הביתה.
"טורי!" אמרה אימא "אני לא מאמינה שיצאת ככה מהבית אחרי שאמרתי לך שאני לא מרשה!"
"אני מצטערת, הייתי חייבת, זה היה דחוף." אמרתי בניסיון לצאת מזה בלי עונש.
"לכי לחדר שלך מיד! אני אחשוב על עונש לתת לך מאוחר יותר." אמרה אימא בכעס.
עליתי לחדרי. עוד לא סיפרתי לאימא על הפצע ברגל, היא כועסת עליי מספיק גם בלי זה. נכנסתי להתקלח כדי להתנקות "מהטיול" שלי בגבעה ולנקות את הדם מהרגל. המגע של המים גורם לפצע לכאוב אפילו יותר, אבל אני מתגברת על זה, אני יודעת שאני לא יכולה להשאיר את זה ככה. אני נשארת במקלחת המון זמן, המים מצליחים להרגיע אותי. שמעתי דפיקה בדלת וסגרתי את המים כדי לשמוע יותר טוב.
"מי זה?" צעקתי לאוויר, מחכה לתשובה.
"טורי, את גומרת את כל המים, תצאי כבר!" שמעתי את קולה הצווחני של אימא מהצד השני של הדלת. סיימתי להתקלח, שמתי חלוק ארוך שיסתיר את הפצע ויצאתי.
"הגיע הזמן." אמרה אימא במבט כועס. ניסיתי להתעלם מהמבט הזה אבל הוא נכנס ללב, וצובט אותך מבפנים. קשה לי לראות את אימא כועסת עליי ככה, אבל אני יודעת שהיא רק דואגת לי. הלכתי לחדר וניסיתי כמה שיותר להסתיר את הצליעה שגרם לי להיפצע.
אני בחדר, שוכבת על המיטה, וחושבת. על החיים, על הבית ספר, על ג'ימי. זה באמת מוגזם. אני חושבת עליו הרבה יותר מידי בשביל שזה יהיה סתם ידידות. רצתי בכל הגבעה לחפש אותו כשידעתי שהוא לא שם ונפצעתי בגלל זה. למה אני לא מוכנה פשוט להודות בזה שאני אוהבת אותו? לפתע שמעתי צעקות מלמטה. לא ברור מי האנשים שצועקים שם אחד על השני, אבל ידעתי שאני חייבת לשמוע את זה. קמתי מהמיטה והלכתי בזהירות אל הדלת.
"היא לא צריכה אותך פה. יש לה חיים חדשים וטובים עכשיו!" למי אימא יכולה להגיד דבר כזה? הם מדברים עליי?
"מותר לי לפחות לדבר איתה." קול של גבר, מבוגר. לחוץ לגבי משהו, לא ברור לי מה. ירדתי כמה מדרגות בשביל שאוכל לראות עם מי אימא מדברת.
הסתכלתי על האיש. הוא היה נראה מוכר, לא הצלחתי להבין מאיפה. הפסקתי להקשיב להם, שמעתי רק צעקות עד שלבסוף האיש יצא מהבית וטרק את הדלת. חיכיתי שאימא תלך ואז אוכל לצאת לראות מי זה.
יצאתי מהדלת בשקט, ורצתי אחריו, יותר נכון – צלעתי. הוא הסתובב לראות מי מאחוריו, ואז ראיתי את הפנים שלו. זה האיש שראיתי באזעקה הראשונה, שאמר לי לאן אנג'ל ברחה. שאמר לי שהכל יהיה בסדר. לא הספקתי לברוח, הוא ראה אותי. חיכיתי שהוא יעשה משהו, יתקרב, ידבר, אבל הוא לא עשה כלום, רק עמד שם ובהה בי בפרצוף עצוב. הסתובבתי והלכתי משם, אני לא אוהבת להסתכל על פרצופים עצובים. עמדתי מחוץ לבית, בודקת מהחלון איפה אימא. אני צריכה להיכנס בשקט כדי שהיא לא תדע שיצאתי. ראיתי אותה עולה למעלה עם הכביסה ונכנסתי מהר הביתה. סגרתי את הדלת בשקט וחיכיתי עד שאימא תרד למטה ותקרא לכולם לארוחת ערב. לא בדיוק אכלתי, רק שיחקתי עם האוכל. לא היה לי תיאבון.
"מה קרה, טוי-טוי?" אמר תום והוציא אותי מהמחשבות שלי.
"כלום" אמרתי "סתם אין לי תיאבון."
"טוי-טוי" אמר לי תום בקול הדואג שלו "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל."
סימנתי לו שאסביר לו אחר כך, ודאגתי שאימא לא תשים לב לזה. לא רציתי שהיא תדע שמשהו לא בסדר, היא תתחיל לדאוג לי יותר מידי.
סיימתי לאכול, פיניתי את הכלים, עליתי לחדר וחיכיתי לתום. כמובן שלא שכחתי להגיד תודה לאימא על האוכל שהיא הכינה.
לא לקח לתום יותר מדקה לעלות ולשמוע מה יש לי לספר לו.
"אז על מה כל הסיפור?" שאל בקוצר רוח.
"טוב, כל הסיפור מתחיל מבחור בשם ג'ימי." אמרתי לו בזמן שאני בודקת שאף אחד לא בסביבה.
"בחור!" אומר לי תום, כאילו זה מובן מאליו שבנים הם הגורם לכל הצרות בחיים. אבל אם לומר את האמת, הוא צודק.
"אני וג'ימי קבענו להיפגש היום בגבעה, אבל אימא לא הסכימה שאני אצא, היא פחדה שתהיה אזעקה." התחלתי להסביר לו.
"אימא תמיד צודקת." צחק וקרץ לי.
"אני יודעת שלא הייתי צריכה לצאת" אמרתי בעצב "אבל הייתי חייבת. רציתי לבקש ממנו שנצא בערב, אבל הוא לא ענה, לא יכולתי להבריז לו."
"אז שאלת אותו למה הוא לא ענה לך?"
"לא" עניתי "לא יכולתי, הוא לא היה שם."
"אז אחרי שאימא אמרה לך לא לצאת מהבית, הוא לא עונה לך בפלאפון, לא הקשבת לאימא והסכמת להסתכן בעונש בשבילו והוא הבריז לך? טוי-טוי, הבחור הזה לא ברמה של בחורה כמוך." אמר בחיוך היפה שלו.
אני בטוחה שיש לו סיבה טובה." אמרתי בשקט, חושבת אם באמת שווה להגן עליו.
"תבדקי את זה. דרך אגב, עדיין לא הסברת לי למה את צולעת." אמר תום ופרצוף מודאג הופיע על פניי.
"רואים את זה?" שאלתי בדאגה.