שיר כהן
שבת שלום לכולם :)
הייתי אמורה לכתוב עוד הפרק,אבל זה יהיה כבר יותר מדי,לא?

מבעד למשקפיים- פרק 3

שיר כהן 25/01/2013 588 צפיות אין תגובות
שבת שלום לכולם :)
הייתי אמורה לכתוב עוד הפרק,אבל זה יהיה כבר יותר מדי,לא?

-בפרק הקודם-
נכנסתי לבית הספר…
-הפרק-
נכנסתי לבית הספר.
חלפתי על הביתן של רובין,השומר.
בדרך כלל אני מדברת איתו עד הצלצול לשיעור,אבל מהרתי לשיעור,לא היה לי הרבה זמן עד לצלצול.
רובין הוא ידיד שלי מהכיתה,שהתנדב להיות שומר בבית הספר,בלי תשלום.
הוא עובד בבוקר עד הצלצול, ואחרי שהכיתה שלנו יוצאת מבית הספר הוא עובד עוד חצי שעה,ואז הוא משוחרר ללכת הביתה.
לרובין היה ביתן קטן בכניסה לבית הספר,שהיה בו רדיו,עט ושולחן עבודה.
לביתן היה גם חלון,שבבוקר הוא היה פותח אותו,ומוציא את ראשו מהחלון.
בזמנו הפנוי,היה רובין מגלף בסכין חצאי גרעיני אבוקדו,וצובע אותם,כך שייראו כמו פרצוף.
המשכתי ללכת,עד שהגעתי ללובי.
בדיוק כשצעדתי את הצעד הראשון ללובי,שמעתי את נביחתו השמחה של לוקה.
חשבתי שאני מדמיינת,כי לוקה הרי לא יצליח לעבור את השער כשהוא סגור.
הסתובבתי לאחור,כדי להוכיח לעצמי שאני מדמיינת,וכדי לנסות להעלים את הספק שנותר בי.
למרבה הפתעתי,זה היה לוקה.
הוא רץ,מתנשף וצוהל כשכדור המשחק שלו בפיו.
"עוד פעם?אני חייבת להתקין מנעול בשער!"חשבתי לעצמי,כשהבעה כועסת על פניי.
כשהוא הגיע אליי,לקחתי את כדור המשחק מפיו,שהיה מלא ברוק.
רצתי את כל הדרך עד לשער בית הספר,ואחרי שהגעתי לשער בית הספר רצתי את כל העלייה (מהצד הזה היא ירידה),שהייתה עדיין עמוסה בתלמידים.
נדחפתי ביניהם,הולכת נגד הזרם,כשלוקה אחריי.
הגעתי לכביש,הצלחתי לחצות אותו לפני שהמכונית הגיעה,אבל לוקה,שהשתרך אחריי,לא הספיק.
זאת הייתה מכונית שחורה,שאי אפשר היה לראות מי יושב מאחורי ההגה,כי השמשה הייתה שחורה.
המכונית פגעה בו.
רק לאחר שהיא פגעה בו,הזר האלמוני מאחורי ההגה עשה רוורס חורק ומצמרר,שנשמע בכל הסביבה.
רצתי למרכז הכביש,כשדמעות זלגו מעיניי.
באותו רגע,לא היה לי איכפת מי עשה את זה,ולמה הוא לא יוצא מהמכונית ומבקש סליחה.
היה לי איכפת רק מלוקה.
מבין הדמעות,יכולתי לראות את הזר האלמוני עם המעיל השחור והארוך יוצא מהמכונית,ובורח,כשמעילו מותיר שובל אחריו.
הוא רץ לכיוון היער,נבלע בין האנשים שהלכו ברחוב.
אבל אז הגיע שטף של דמעות.
לא ראיתי מה קרה למכונית,שנשארה במרכז הכביש בלי השגחה,וכשניסיתי להפסיק את הדמעות והרמתי את ראשי,המכונית השחורה לא הייתה שם יותר.
שמעתי ברקע את צלצול בית הספר,אבל לא עניין אותי שאני אאחר לשיעור.
ליד פינת הרחוב,עמדה אישה זהובת שיער,שאספה את שיערותיה בקליפס אפור, עם משקפיים מרובעות,מנדנדת עגלת תינוק.
היא הביטה בי זמן רב,עומדת במקומה.
כשראתה שראיתי את מבטה אזרה אומץ,התקרבה אליי והציגה לי את עצמה.
"היי,במקרה אני וטרינרית במרפאה לחיות פצועות,וראיתי מה קרה לכלב שלך,אני חושבת שאני יכולה לעזור",אמרה בקול מנחם ומלטף.
"אל תילחצי,הכלב שלך פצוע פציעה ברמה שנייה,הוא עדיין חי",היא הוסיפה.
"את יכולה לתת לי את הטלפון של המרפאה?",שאלתי אותה בקול רועד.
"בשמחה.הטלפון הוא:—————–",היא אמרה.
"תודה רבה",אמרתי לה תוך כדי שאני רושמת את המספר בפלאפון שלי.
"אין בעד מה",היא הוסיפה,והמשיכה ללכת עם עגלת התינוק שלה לרחוב אחר.
טלפנתי אל המרפאה.
"שלום,כאן זה המרפאה לחיות פצועות?"שאלתי בביישנות.
"כן,במה אוכל לעזור?"ענתה לי מזכירה נחמדה.
"הכלב שלי נדרס,הוא עדיין חי,אתם יכולים לטפל בו?",אמרתי למזכירה,כששפתיי רעדו כשאמרתי את המילה נדרס.
"בודאי.מה שם האזור ובאיזה רחוב?"שאלה המזכירה.
"זה ב—— — ברחוב —– ——–"אמרתי לה את הפרטים.
"טוב,אנחנו נגיע עוד רבע שעה. בינתיים תשתדלי להישאר עם הכלב שלך באותו האזור",אמרה המזכירה.
"טוב,תודה רבה",הודיתי למזכירה.
"בבקשה",ענתה המזכירה.
ניתקתי את השיחה.
סחבתי את לוקה המסכן אל המדרכה,והתיישבתי על שפת הכביש…


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך