אחד הולך והשני בא #8
דן קבע איתי שיעור ביום שלישי בשעה ארבע וחצי. הפעם קבענו אצלי אז כשהוא הגיע התיישבנו על הספה מול שולחן הקפה.
אחרי בערך חצי שעה הוא נזכר במשהו ואמר
"צילמתי לך דפי עבודה מספר אחר שיש לי בבית ורציתי שנעבוד עליהם היום.”
"לך על זה…" אמרתי לו בפיזור נפש.
הוא הושיט לי דפים שנראו לי איכשהו מוכרים….
"היי המורה שלנו למתמטיקה בבית ספר הקודם שלי הביאה לנו את הדפים בתחילת שנה"
"למדתם את החומר הזה בתחילת שנה?" הוא שאל והוא היה נראה מופתע
"לא בדיוק פשוט המורה שלנו אהבה להכין אותו לבילתי מוכר שלא נהיה מופתעים אחר כך וכל פעם שהגענו לחומר חדש פתרנו את אחד הדפים שהיא הביאה לנו בתחילת שנה."
"היה לך יותר קל בבית ספר הקודם שלך?" הוא שאל פתאום
"אםם.. לא במתמטיקה כי בזה תמיד הייתי גרועה אבל בשאר המקצועות-כן…"
"היית רוצה להישאר שם?"
"כן ברור, אני מתכוונת- לא רציתי לעבור בכלל פשוט לא הייתה לי ברירה…."
הסברתי לו בערך
"את מתגעגת לשם?"
"כן ברור שאני מתגעגת- לכלהחברות שלי … ולבית הקודם שלי וזה…"
"אז למה לא נשארת שם?" ואז הוא הוסיף מהר "אני מתכוון- אני שמח שעברת לפה אבל אם כל כך לא רצית לעבור…"
"אמרתי לך לא הייתה לי ברירה…" הבנתי לאן השיחה הזאת מובילה וממש לא רציתי להגיע לשם.
"אבל למה?" הוא שאל בעניין
נאנחתי ואמרתי "טוב…, אמא שלי…אמא שלי נפטרה לפני בערך חודש וחצי ולא היה לי איפה לגור אז הייתי צריכה לעבור לגור עם אחותי."
הייתה שתיקה ארוכה ולא הרמתי אליו את המבט
"ל…למה לא סיפרת לי?" ההוא שאל בהיסוס
החלטתי להסביר לו "כי לא רציתי לראות את המבט מרחם הזה על הפנים שלך כל פעם שאני אדבר איתך…. "
הוא הביט עלי בתמיהה ואז אמרתי לו "בדיוק המבט שיש לך עכשיו."
"אני מתכוונת ,מספיק קשה לי עם זה גם בלי הרחמים של אנשים שמקשים עלי עוד יותר…"
"אז בגלל זה היועצת רצתה להיפגש איתך?"
"כן…"
הרגשתי איך מתחילות לזלוג לי דמעות על הלחיים וניגבתי אותם מהר.
"טוב, אני יודע שזה ישמע נדוש אבל- אני תמיד פה אם את רוצה לדבר עם מישהו"
"תודה…" חיכתי אליו חיוך עקום למדי וחיבקתי אותו.
אחרי שנייה אמרתי לו "אם אתה רוצה אתה יכול ללכת אני אפתור את הדפים האלה כבר לבד…"
הימים הבאים עברו די מהר. קבעתי עם אנג'לה ואדריאנה ללכת למסעדה ביום חמישי וביום רביעי קבעתי שיעור עם דן.
(היה חופש חג המולד….)
ביום חמישי דן בא אלי בסביבות ארבע .
היינו באמצע שיחה על גרביים לא תואמים
מישהו דפק בדלת והלכתי לפתוח אותה .
בדלת עמד הדוור והחזיק חבילה "חבילה לג'יני סמית"
"זאת אני.."
"תחתמי לי פה." הוא הגיש לי טופס, חתמתי עליו ולקחתי ממנו את החבילה.
"תודה."
"יום טוב."
סגרתי את הדלת וסחבתי את החבילה לסלון.
הנחתי אותה מולי ומול דן.
זאת הייתה בסך הכל קופסת קרטון בינונית סגורה בסלוטייפ.
קרעתי את הסלוטייפ ופתחתי אותה.
בפנים היו תמונות שלי ושל החברות שלי ומלא מזכרות ודברים קטנים שתמיד הזכירו לי אותם.
"וואו, הם שלחו לי חבילה." אמרתי בהתלהבות
מעל הכל היה מונח מכתב. פתחתי אותו, הוא היה כתוב בכתב היד של מייגן:
היי ג'ינילהֱ!
מתגעגעות אלייך כל כך! אז כשקיבלתי אימייל מהדן הזה שאמר לי שאת מתגעגעת החלטנו לשלוח לך חבילה.
(האמת זה היה רעיון שלו- סתם אני לוקחת לעצמי את הקרדיט…)
אז אני מקווה שתהני הכנסנו לשם כמה מהזיכרונות הכי אהובים עלינו.
באהבה: מיגן, נעמי ולורן!
"שלחת להן אימייל?" שאלתי את דן אחרי שסיימתי לקרוא
"כן, ראיתי שאת מתגעגעת אז חשבתי שתאהבי את זה."
אחרי זה התחלנו להיסתכל על כל התמונות –הסברתי לו על כל תמונה ומתי היא צולמה.
בערב כשסיימנו לעבור על כל התמונות ליוויתי את דן לדלת.
הוא הסתובב כבר ללכת ואז תפסתי לו ביד והוא הסתובב.
"באמת תודה… זה היה ממש מתוק מצדך…." אמרתי
"רק רציתי לשמח אותך." הוא חייך
"זה ממש מתחשב מצדך –באמת…."
"אבל למה עשית את זה?" הוספתי אחרי שנייה
הוא היה נראה מופתע מהשאלה ואז הוא אמר "כדי לשמח אותך…"
"כן, הבנתי –אבל למה?"
"כי…." הוא היסס ,הוא התקרב אלי צעד אחד ,הוא אמר שוב "כי…" ואז השפתיים שלו היו על שלי…
תגובות (1)
מדהיםמדהיםמדהים תמשיכיייייי :)