הטיפה המרה

היא הייתה שם ישר מן ההתחלה. עם העיניינים הגדולות שלה, הבוטחות שלה.
את כל סודותייה הפקידה בידיי הרועדות, חסרות הניסיון.
לחשה כמעט ללא קול שהיא סומכת ולכן ממשיכה. רצתה להאמין באהבה אמיתית, תמימה וטהורה.
לא ידעתי אז להקשיב למילים הנכונות. ידעתי רק לשמוע-פירשתי חצי משפטים, חצאי אמיתות.
היא הייתה שם ישר מן ההתחלה, לובשת ג׳ינס צמוד וחולצה קצרה ורפויה. עדיין לא גברת אבל כבר מזמן לא ילדה.
רצתה להאמין שעכשיו זה הזמן הנכון, שיש סיבה שחיכתה כל כך הרבה זמן, וזהו צעד נבון.
ושכבנו במיטה, והבטנו בתקרה. היא דמיינה את העתיד ואני התעסקתי בכוס המשקה שבידיי, טועם עוד קצת מהטיפה המרה.
אני כבר לא מאמין בקלישאות נדושות ובמשפטים עם משמעות.
עכשיו רק חושב על אותם הרגעים שהעברתי איתה אז, לפני הרבה שנים. על איך שהיינו ביחד אבל בעצם לחוד.
ועכשיו יש סיכוי לעשות כפרה. לתקן טעויות ולהתחיל שוב מההתחלה.
אבל עם כל כך הרבה משקעים והיסטוריה של ״כמעט ו-״אולי״
אני מפחד לחשוב שהזמן עבר לו, ושאשאר לנצח לבד, עם כוס משקה חריף שתוי למחצה נעוץ בליבי הקר, עוצר את חיי.

להמשך קריאה אתם מוזמנים להכנס לבלוג שלי:
http://drunknote.blogspot.co.il/