חיים חסרי תועלת שכאלה..
די. נמאס לי. אני כל יום עושה את אותם דברים. מה שגרם לי ריגוש פעם, נראה לי חסר תועלת, האנשים שאהבתי לדבר אתם משעממים אותי ואין לי חשק לכלום.
יושבת על אותה ספה משעממת, רואה את אותן תכניות משעממות, ואוכלת את אותו אוכל משעמם.
אז אני הולכת לקרוא ספר, מחפשת ריגוש, בין אם כבר קראתי אותו ובין אם לא, ולא מוצאת.
אני מנסה להביא את עצמי לריגוש כלשהו – בציור, במשחק, בשירה- אבל אני כל פעם מחדש מציירת את אותן עיניים משעממות, עושה את אותו מונולוג שיצא לי מכל החורים, ושרה את אותם השירים שוב ושוב.
אני רוצה לעשות משהו חדש ושונה, ואין לי כוח לנסות, כי אני יודעת שהוא ישעמם אותי בסוף. אני מנסה לעשות משהו עם חשיבות. ולשווא.
החיים שלי יימשכו ככה עד שאני אגיע לצבא, אכנס למסגרת שונה שתרגש אותי בערך חודש, ואז אשתעמם שנתיים אחר-כך, עד שאני אעזוב את הצבא ואלך לאוניברסיטה וחוזר חלילה.
אני פשוט בחורה ממוצעת ורגילה, עם חדר ממוצע ורגיל, חיים ממוצעים ורגילים ושגרה ממוצעת ורגילה.
שתלך להזדיין השגרה.
תגובות (4)
גם לי הייתה את התקופה הזאת שנראה כאילו לחיים אין משמעות וממילא כולם מתים בסוף, זה יעבור :)
גם לי..
אל תדאגי זה יעבור בסוף, ואני אומרת לך את זה בתור אחת שיש לה חיים כמו סרט! קמים בבוקר מצחצחים שיניים, בית ספר, מורים, שיעור אנגלית, מתמטיקה, שיעור גיאוגרפיה, המורה צורחת, הביתה, לאכול, לראות גאליס ואם אין לרבוץ על הספה, לנסות לעשות משהו מעניין, לאכול ארוחת ערב וללכת לישון.
אפילו כשיש משהו מעניין כמו חוג, כבר נמאס לך ממנו.
תנסי לגוון את הפעילויות שלך, להיפגש עם חברים- ללכת לבאולינג או לסרט או משהו כזה, תנצלי כל היום עד הסוף כי כשתהיי שנייה מהמוות את תצטערי על זה..
זה לא שאני חושבת שלחיים אין משמעות. הם פשוט משעממים אותי. אני מרגישה נורא ריקנית. אין לי שום דבר מיוחד בחיים, מנקודת המבט שלי כמובן, כי זה הפך לשגרה. דברים שפעם הרגשתי שיש להם משמעות בשבילי, או שהצחיקו,העציבו אותי או כלך דבר אחר, פשוט לא מסמלים לי יותר כלום. החיים משעממים אותי.
אני עושה את הדברים הכי מיוחדים בעולם, כאילו השתתפתי בפאקינג מחזמר, אני מתנדבת, אני שרה, משחקת, משתתפת בפרויקט מחוננים באינטרנט, ונפגשת עם חברים כל שישי כמעט, אבל זה משעמם אותי. כאילו פעם להתנדב היה חוויה בשבילי, הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד, עכשיו אני מרגישה כאילו אני הולכת לאותו מקום ועוזרת לאותם אנשים בלי סיבה אמיתית בשבילי, רק כאילו מתוך חובה, אותו דבר לגבי החוג שלי, המחוננים, השירה, המשחק, הכל.