לב חסר – חלק שלישי

אף-פעם לא ראיתי את אמא בוכה. היא תמיד הייתה עם שמחת חיים. מלאה באנרגיות חיוביות, שרה, שמחה, מפזמת, עליזה, עם חיוך על הפנים. אם הייתי חוזרת מבית הספר עצובה או מעוצבנת בגלל איזו מורה או בגלל ילדה שהרגיזה אותי תמיד הייתה מעודדת את רוחי ואומרת לי "לא משנה, בגלל זה להיות עצובים? את נותנת לילדה אחת מרגיזה או למורה אחת מעצבנת להרוס לך את כל המצב רוח?! אני לא מסכימה שמישהו יוריד את החיוך מהפנים של הבת שלי!"
ופתאום עכשיו לראות את אמא שלי, האמא הכי שמחה בעולם, שלוקחת כל דבר בקלילות כאילו כל החיים יפים וורודים ואין חיים טובים יותר, לראות אותה בוכה.
באותו רגע הבנתי שמה שהרגשתי כנראה היה נכון. משהו נורא קרה, משהו שהוא יותר ממשהו לא טוב.