מקוללים – פרק 3.

המשכתי ללכת אחרי הנערה, למרות שלא ידעתי אפילו את השם שלה. היא יצאה מהפנימיה, ונעצרה על המדרכה. היא נראת מתוחה, כאילו היא מפחדת ממשהו, וזה רק גרם לאינסטינקטים של מתיו לצווח עוד יותר.
"איך – איך קוראים לך?" מתיו שאל בשקט, מנסה שהקול שלו לא ישמע רועד מדי, כי היא פחד. פחד מאוד, כמו בפעם שבה מארי רצתה להרביץ למישהו שהיה גדול ממנה בכמה שנים, ולמזלו של מתיו, היא לא עשתה את זה. אבל הוא עדיין פחד, פחד שהיא תפגע בעצמה. הוא כל כך אהב את אחותו, עד שהוא לא היה יכול לסבול את כך שיכול להיות שהיא נפגעת עכשיו, רק יכול להיות.
"מה שאלת?" היא שאלה בהיסח דעת, עדין מביטה בכביש, העמידה שלה הפכה ניחוחה יותר, ועד מהרה עצרה ליד הנערה מונית ניו יורקית רגילה, כאלה שרואים כל הזמן בניו יורק.
היא הרימה את ידה, ונופפה במהירות, הדלת נפתחה בשניות, וילד גבוה יותר ממני יצא מהמונית, הוא היה מתולתל, עם תווי פנים שדוניים, ומהחיוך שלו היה ברור שהוא היה בנהג את המכונית הזאת, אבל הוא לא היה בן יותר משלוש עשרה.
"את בטוחה שזה בטוח לנסוע במכונית הזאת?" שאלתי את הנערה, שהנהנה, ונכנסה למושב הקדמי מיד. נאנחתי, פותח את הדלת של המושב האחורי, והתיישבתי על המושב. נחגרתי במהירות, הייתי בטוח שזה לא טוב לנסוע לא חגור במכונית עם מישהו היפראקטיבי בלי חגורת בטיחות.
"איך קוראים לך, זה מה ששאלתי." אמרתי, כשנזכרתי שהיא שאלה אותי מה שאלתי אותה. היא לא ענתה מיד, לקח לה כמה זמן לחשוב, לפי שהיא החליטה מה לענות.
"זה לא רלוונטי כרגע, אתה רוצה לראות את מארי, נכון?" היא שאלה, הילד המשיך לנהוג בפראות, מזגזג בין הנתיבים, כולם צפרו לו, אבל הילד עשה כיף חיים.
"כן." עניתי מיד, ולאחר כמה שניות הוספתי, "ואני מעדיף לדעת את השם של האנשים שיתנו לי לראות את מארי." הטון שלי היה תקיף, והנערה צחקה, הנער חייך, ואת החיוך הגדול שלו ראיתי דרך המראה.
"אתה חושב שאתה כל כך טוב ויכול לעשות מה שאתה רוצה, שאתה יכול לדבר ככה למישהי שיכולה להרוג אותך בשניה?" הנערה שאלה בטון תקיף, ולא עניתי לה.
לא, אני לא רוצה לדבר ככה למישהי שתהרוג אותי. כי אני לא רוצה למות, אני אוהב את החיים שלי, ואת מארי ואת אמא שלי. ואת הפנימיה המפגרת וכל מה שיש לי בעולם הזה, אז לא, אני לא רוצה למות בידי מישהי בגלל שהייתי תקיף, כי אני רגיל לזה.
"איפה מארי, בסדר?" שאלתי אותה, היא עדיין לא ענתה. היא חייכה בחמיצות.
"היא במחנה." היא חייכה, והשאלה הבאה שהייתה לי היא מתי אני אגיע לשם. כי אני רוצה לראות את מארי שוב.
"מתי נהיה במחנה? ומה השמות שלכם לעזאזל?"