סיפור ראשון שלי- חלק ו'

"או, לאח שלי, הוא אמור להגיע בשמונה," היא הסתכלה על שעונה, "עוד שתי דקות בערך."
קפצתי על ההזדמנות, "שמונה!" אמרתי-צעקתי בניסיון להישמע כמו מי שכרגע גילתה שעוד שנייה היא הולכת לפספס את האוטובוס האחרון שמגיע חזרה לביתה. אליס לא הבינה למה אני בהיסטריה ויכולתי לראות בעיניה סימן שאלה.
"מצטערת," התנצלתי, "אני חייבת לחזור הביתה כבר מאוחר, ותודה על המילקשייק," הוספתי בדרכי החוצה לא נותנת לה הזדמנות להגיב. חציתי במהירות את הכביש למדרכה השנייה משתדלת עד כמה שאפשר להיבלע בצללים השחורים שהטילו קירות המבנים ברחוב. כעבור חצי שעה הגעתי הביתה. נאנחתי. פתחתי את הדלת עם מפתח ונכנסתי. אף אחד לא היה בבית. מעניין איפה טרודי ומליסה, הן אמורות להיות בבית בשעה כזו. נכנסתי למטבח ונזכרתי, יש למליסה היום הופעה של חוג הבלט שלה. נרעדתי בגועל מעצם המחשבה. מצידי שיישארו שם עד לעוד חודש. פתחתי את דלת המקרר ואחרי סריקה קצרה סגרתי אותו, ברח לי התיאבון. עליתי לחדרי ונעלתי אחרי את הדלת. פתחתי את ארון הבגדים שלי והוצאתי את תיק הגב השחור שנח בתחתיתו. הכנסתי לתוכו את הפאות ועדשות הצבע והחזרתי אותו לתחתית הארון, מוסתר בחשיכה. שלפתי את המעטפה החומה מתחת לחולצתי והנחתי אותה בעדינות בתוך מגירת השולחן שלי. הסתכלתי על השעון, שמונה שלושים וחמש יש לי עוד זמן להתקלח לפני שכולם יחזרו הביתה. ארגנתי לעצמי בגדים ונכנסתי לחדר המקלחת שלי. נעצרתי מול המראה. דמות חיוורת ותשושה ניבטה אליי, מסתכלת בי בעיניה החומות העגולות. נשארתי בוהה במראה במשך מספר שניות כשדמותי החלה להיטשטש ובמקומי ראיתי אותה עומדת מולי עם הבעת עצב על הפנים. כמעט יכולתי לשמוע אותה אומרת: 'תשמרי עליו, תשמרי עליו מכל משמר.'
ניערתי את ראשי, עד כדי כך הייתי עייפה שהתחלתי להזות. פשטתי את בגדי ונכנסתי למקלחת. הרשתי לעצמי להשתהות מעט מתחת לזרם המים החמים, לנקות לא רק את הגוף, אלא גם את הראש.
דפיקה חזקה על הדלת קטעה את חלומותיי. אופס… נסחפתי קצת עם הזרם. מיהרתי לצאת ולהתנגב. התלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר נועלת אותו בחזרה מאחורי. ירדתי למטה מלווה בפטפוטיה של מליסה שנשמעו מכיוון המטבח על ההופעה שהייתה היום. נכנסתי למטבח והתיישבתי במקומי בשולחן האוכל המשפחתי שהיה כבר ערוך ומוכן לסעודה. גו'רג' התיישב מולי, לידו טרודי ולידי התיישבה מליסה כולה אושר וחיוכים.
רק התחלנו לאכול ומליסה ישר פתחה את הפה ולא סגרה אותו עד לסוף הארוחה. ניסיתי להתרכז באכילה, אבל קולה הצווחני היה חודר לאוזני גם דרך אוזניות אטומות לרעש כך שבלית ברירה שמעתי אותה מספרת מחדש על ההופעה, מההתחלה ועד הסוף אפילו שרק עכשיו סיימה לספר עליה.
"ואז כולם עלו על הבמה והמורה אמרה לי שעוד דקה אני צריכה להיכנס ו-" היא דיברה בלי הפסקות לאוויר.
"בטח היית מה זה לחוצה," אמרה לה טרודי בהתעניינות שנראתה אמיתית אפילו שידעה כבר את כל המופע בעל פה.
"לא דווקא לא הייתי לחוצה בכלל," התנפחה מליסה בכיסאה.
"מה באמת?" טרודי נשמעה מופתעת, "אני במקומך הייתי בטח מתה מרוב לחץ."
מליסה חייכה חיוך משתחצן והמשיכה לספר.
"ואז עליתי והאירו עליי באור לבן כזה והשמלה הלבנה שלי עם הנצנצים זהרה-"
"והיית הכי יפה על הבמה," קטעה אותה טרודי במחמאה.
"כן," הכריזה מליסה, "הייתי הכי יפה וגם רקדתי הכי יפה ואז ב…"
בשלב זה כבר הפסקתי להקשיב והתאמצתי בכל כוחי לחסום את קולה ממוחי. עוד דקה אחת שאני שומעת על 'המופע המהמם' הזה ואני משתגעת! אפשר לחשוב שזה לא מספיק שהיא חפרה עליו וגם על החזרות חודשים לפני. הסתכלתי על ג'ורג', הוא הקשיב לסיפור בהתעניינות ושתה כל מילה, בעיקר בגלל שזו הפעם הראשונה שהוא שומע אותו. סיימתי לאכול ופיניתי את הצלחת והסכו"ם שלי מהשולחן. למזלי שניהם היו עסוקים במליסה ולא נתנו דעתם על כך שקמתי 'באמצע הארוחה'. עליתי לחדר. הוצאתי את המעטפה מהמגירה ובהיתי בה. היא הייתה מעטפה פשוטה מנייר חום וקצותיה חתומים בחותם אדום ועליו סמל של חסידה. החותם היה שלם- סימן שאף אחד לא פתח את המעטפה ועיין בה. נאנחתי בהקלה.
'תמיד אפשר לסמוך על אריק שיעשה את העבודה כמו שצריך, אל תדאגי,' הרגיע אותי ג'ייק באותו יום שבו קיבלתי את ההחלטה.
פתחתי בזהירות את המעטפה ושפכתי את תוכנה על המיטה.

***