my life isn't good without you – פרק 6

הדלקתי את זרם המים החמים והם שטפו אותי. לסבון היה ריח נהדר, וכן, כשיצאתי הפצתי ריח טוב. הרגשתי נקיה לחלוטין.
זאת הייתה מקלחת בדיוק כמו במלונות מפוארים, למרות שלא זכיתי להיות שם כבר המון זמן.
התנגבתי, והבטתי במראה. לרגע שכחתי את כל הכעס והעצבים שהיו לי מקודם.
לאחר שלבשתי את הפיג'מה יצאתי. בדקתי את השטח היטב.
למרבה המזל אף אחד לא היה שם. לא רציתי שיראו אותי.
התגנבתי לחדר, שהוא נחשב שלי אבל הוא לא, וסגרתי בזהירות את הדלת.
"היי" נשמע קול, ונבהלתי. ההארי הזה שכב לי על המיטה וצפה בתוכנית בובספוג.
"הבהלת אותי" צחקתי ובאותו הזמן הייתי נבוכה, "ואתה מאוד בוגר." הוספתי
"סליחה אם הפחדתי אותך, אבל הטלוויזיה שלי התקלקלה ואני לא מתכוון לצפות בזה בסלון.." הוא צחק.
"אבל, אתה לא הולך לישון כאן, נכון?" שאלתי ולחיי הסמיקו.
"לא, אבל אם את רוצה- אני אשמח" הוא חייך חיוך שובב.
"אני אוותר, זה בסדר." אמרתי, והתיישבתי על המיטה בקצה.
"אז את הבת של ג'ורג', לא?" הוא שאל.
"כן…" החמצתי פנים וגלגלתי עיניים. נזכרתי בו.
"מה קרה?" הוא שאל מבוהל.
"לא, כלום פשוט.. אני מעדיפה שלא לדבר עליו. אבל מה אתה עושה פה?" השבתי לו בשאלה.
"אני הבן של אן, היא הייתה נשואה לפני שהיא התחתנה עם אבא שלך." הוא אמר והתפלאתי לגלות שיש לנו בערך את אותו הסיפור. אבל אותו לא נטשו כמו שאותי כן.
"ומה לגבי אבא שלך, אם מותר לי לשאול?" שאלתי אותו, אבל זה לא נראה שהיה לו לא בנוח עם השאלות המתקילות שלי.
"אני עדיין מתראה איתו והוא גם בקשר טוב עם אמא שלי" הוא ענה. אז כנראה שטעיתי. אין לנו בכלל את אותו הסיפור.
נאנחתי מעט ונשכבתי על המיטה. זה יצא ששכבתי ליד כפות הרגליים הגדולות שלו.
"את נשמעת מאוד מדוכאת, שרלוט." הוא אמר והעביר בי צמרמורת כלשהי.
"אני לא מדוכאת, זאת סתם תקופה לא טובה." אמרתי ובהיתי בתקרה, בזמן שהוא בהה בי.
לאחר כמה שניות של שתיקה, הוא שבר אותה מיד.
"תגידי.. את באמת לא מכירה אותי או שאת סתם מעמידה פנים?" הוא חייך ומיד התרוממתי.
"מה זאת אומרת? למה שאני אכיר אותך?" שאלתי והרמתי גבה.
"הארי סטיילס (?) לא מצלצל?" הוא שאל וחייך חיוך שוויצרי ביותר. הסתכלתי עליו במבט מוזר.
"וואן דיירקשן?" הוא שאל, אך לאחר כמה רגעים נאנח.
"לא משנה, הייתי בטוח שתכירי. אנחנו להקה. מפורסמת." הוא הדגיש את המילה מפורסמת והתעצבנתי קצת.
"הארי סטיילס, לא ידעתי שאתה כזה שחצן." צחקתי וזרקתי עליו כרית. הוא מיד נקבר בתוך הכרית הגדולה שזרקתי עליו.
"לא, את לא עשית את זה עכשיו" הוא צחק, אחרי שהוא התרומם וזרק עלי כרית אחרת.
מכאן החלה מלחמת כריות. זה היה מעט מוזר לעשות את זה עם ילד שאני מכירה בסך הכל חצי שעה, אבל זה היה משעשע. מאוד.
"אוקי, אני חושבת שמספיק." עצרתי אותו והתנשפתי בחוזקה. באותו הרגע שנינו גילינו שאנחנו לא בכושר.
"תזכירי לי לצאת לריצות מדי פעם" הוא אמר, מתנשף גם הוא.
"תזכיר לי להצטרף אליך" הוספתי והוא הסכים.
אחרי כמה רגעים הוא קם מהרצפה שצנחנו אליה, והתחיל לסדר את הכל במקום שבו היה. אני לא מאמינה שאפילו הוא מסודר, ולעומתו אני מבולגנת לרוב.
"טוב. ברשותך, אני מאחר לחזרה עם הלהקה. אני הולך להאשים אותך." הוא צחקק צחוק שובב והיה בטוח שאני אתחיל לרדוף אחריו, אבל לא היה לי כוח.
"הם לא מכירים אותי." גלגלתי עיניים
"הם עומדים להכיר" הוא קרץ אלי, והעדפתי לשתוק. לא באתי לכאן כדי להכיר להקות למינהן, זה גם לא עניין אותי. לא באתי לכאן מרצוני החופשי, ואני מעדיפה לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
"את לא מתה על הרעיון הזה? אני בטוח שהם ישמחו להכיר אותך." הוא אמר והיה בפתח הדלת.
"אבל אני לא, תודה. וגם אותך לא שמחתי להכיר." הוספתי והוא צחק. הוא ידע שדבריי לא נכונים. ניסיתי להוכיח שכן, אבל כנראה שאני שקרנית גרועה מידי.
"ביי, שרלוט. נתראה בקרוב מאוד." הוא חייך ויצא משועשע מהחדר.
"שלום ולא להתראות, ליצן." עניתי לו ולפתע דלת החדר נפתחה. ראשו של הארי הציץ
"הו כן, ושכחתי להגיד שהטלוויזיה שלי לא באמת התקלקלה. אבל בכל מקרה היה כיף להתנחל אצלך." הוא אמר ומיד סגר את הדלת.
הוא הותיר אותי שם, צוחקת לעצמי.