my life isn't good without you – פרק 5

התייאשתי כבר מלצעוק. כאבי הגרון שלי היו חזקים עוד מהפעם שעברה שצרחתי על אבא.
אפילו שקשה לי לקרוא לו ככה.. אין לי ברירה.
"לפחות תסביר לי לאן אתה חוטף אותי..?" אמרתי בשקט. גרוני שרף.
"את מוכנה לא להשתמש במילה 'חוטף'? אני לוקח אותך הביתה." הוא השיב.
"כן , "הביתה." " לעגתי בשקט. הייתי עצבנית על כל העולם.
על אבא, שאני עדיין לא מבינה למה אני קוראת לו כך.
על מארג' ששיקרה לי
על הגורל ששונא אותי
על הכל.
באמצע הנסיעה נרדמתי, עד שלפתע המכונית הפסיקה לנסוע. פקחתי את עיני וגיליתי שכונה של עשירים. זה הרתיח אותי אפילו עוד יותר.
"לא סיפרת לי שאתה עשיר…" קולי רעד ופרצופו הפך לנבוך. הוא האדים.
"אני לא עשיר, יש לי משרה ועבודה טובה, זה הכל." הוא ניסה לחפות על עצמו. שנאתי את זה
הוא נעל את המכונית, והתקדם לעבר חצר ביתו. חשבתי על לברוח, אבל אין לי לאן. בחיים לא הייתי בעיירה המוזרה הזאת.
"אל תרגישי לא בנוח, ואל תחשבי שאישתי שונאת אותך, היא מצפה לראות אותך." הוא אמר והיה לי קשה לשמוע אותו אומר 'אישתי'. ה'אישתי' הזאת אמורה להיות אמא שלי, אבל אחרי שהיא נפטרה הוא מצא לו אישה אחרת. אני בטוחה שהיא יותר טובה מאימא אם הוא נטש אותי למענה.
זה כן כואב לי איפשהו, שאנחנו לא משפחה אחת ויפה.

הוא פתח את הדלת, וציפה לי שם בית גדול ומפואר ביותר. הוא היה לבן לגמרי ומצוחצח, אף פעם לא ראיתי בית מושלם שכזה.
נדהמתי. עמדתי בפה פעור מולו ומול אישתו.
היא נישקה את אבא. זה הפריע לי.
"שלום, חמודה. קוראים לי אן." היא חייכה אלי אך נשארתי בפרצוף רציני. רציתי להרביץ לה, אבל מצד שני אני לא אחת כזאת.
"את ממש יפה, בואי אני אלווה אותך לחדר שלך." היא הוסיפה, הרגשתי שאני רוצה לקבור את עצמי.
"מה זאת אומרת לחדר שלי? כמה זמן אני נשארת כאן?" שאלתי מופתעת.
"לחודש, אבא לא אמר לך?" היא אמרה והעיפה מבט על אבא. שלחתי אליו מבט רצחני והוא האדים.
"את באה?" היא שאלה והלכתי אחריה במובכות. אני רוצה הביתה.
נגררתי אחריה עם המזוודה שלי, היא עלתה לקומה העליונה. היו שם חדרים עם דלתות סגורות. למה הם צריכים כל כך הרבה חדרים? טוב, ככה זה עשירים.
בסוף המסדרון היה חדר עם דלת פתוחה, הוא היה גדול ומרווח. "וזה החדר שלך." היא חייכה והסתכלתי עליו נדהמת.
הוא היה גדול ולבן לגמרי, עם מיטה גדולה ויפה. מסודר לחלוטין. בבית שלי נהגתי להעיף את כל החפצים ולא לשמור על סדר שכזה.
"תכנסי, אל תתביישי." היא הוסיפה בחיוך. נשארתי לעמוד שם מובכת.
"הו, סליחה. אני אלך לי. אם את צריכה משהו אל תתביישי לבקש." היא הלכה משם, והנחמדות שלה הלחיצה אותי משום מה. היא אמורה להיות רעה אלי.
פתחתי את המזוודה וסידרתי את הדברים שלי על המדפים. מעולם לא סידרתי יפה כל כך כמו אז.
אחרי שסיימתי החלטתי שאני רוצה להתקלח. לקחתי מגבות ופיג'מה ורודה, ויצאתי בבהלה מהחדר.
חיפשתי את המקלחת אבל לא מצאתי. הייתי מבולבלת מאוד.
"המקלחת? זה שם." האן ההיא קלטה שאני מבולבלת והצביעה על חדר מסוים.
"אמ. תודה." גמגמתי והתקדמתי לעבר המקלחת. פתחתי את הדלת והופתעתי לגלות שהיה שם מישהו. צעקתי צעקת בהלה.
נגלה לעיני נער בערך בגילי, בעל רעמה ענקית עם המון תלתלים, עיניים ירוקות עמוקות וגוף מדהים. הוא היה בבוקסר ונבהלתי קצת.
"הו, סליחה אני מצטערת, אני .. יוצאת.." הסמקתי מרוב בושה ובאותו הזמן בהיתי בו.
"אמ. זה בסדר." הוא חייך לעברי ובחן אותי בדיוק כמו שאני בחנתי אותו.
סגרתי את הדלת במהרה ונשענתי עליה. משום מה ליבי פעם בחוזקה.
אבל… מי זה בכלל, ומה הוא עושה בבית של אבא שלי. הרי אין להם ילדים, והוא גדול מכדי להיות הילד שלהם. אז.. מי זה?!
לפתע הדלת נפתחה והעיפה אותי. אותו הילד שהיה שם יצא עם מגבת ושיער רטוב. הוא הספיק להתקלח מהר למדי.
הוא הביט בי שוב וחייך.
"הארי סטיילס." הוא פלט. זה כנראה השם שלו.
"זה החלק שאני אמורה להגיד איך קוראים לי?" צחקקתי והוא צחק ביחד איתי.
"אני מניח שכן." הוא חייך ולא יכולתי שלא לחייך אליו חזרה.
"שרלוט אליסון." חייכתי חיוך חושף שיניים.