פנימייה לאומנויות- פרק 34- סיוט

"מה זה היה?" התנתקתי מיותם בלחץ. הוא החזיק אותי חזק. "אל תזוזי" הוא אמר והלך. "אני באה איתך" אמרתי לו ורצתי אחריו. הוא החזיק ביד שלי והתקדם לרעש. "אומייגאד" מלמלתי והסתובבתי לצד השני, כשראיתי שתי בנות מתות לחלוטין על הרצפה. "אל תסתכלי על זה" יותם אמר לי ולקח אותי משם. הדמעות מהלחץ התחילו לצאת. "שמעתם את הפיצוץ הזה?" שירה באה אלינו בריצה. "שתי בחורות מתו" יותם אמר לה. "מה?" היא אמרה בלחץ ורצה לשם. "את קיבלת הודעה על זה או משהו?" יותם שאל אותי והחזיק בכתפיי. "לא" אמרתי לו, ואז נזכרתי. "כן" אמרתי לו ורצתי בחזרה לשם. "מישהו יודע איך זה קרה?" שאלתי את הילדים שהתאספו. "השעון שלה התפוצץ פתאום" אחת הבנות אמרה בבכי והתיישבה ליד הגופות. רצתי משם. "היי היי, חכי" יותם אמר והחזיק ביד שלי. "מה?" מלמלתי בבכי. "קיבלת על זה הודעה?" הוא שאל שוב. הפלאפון שלי צלצל. "חבל שלך לא היה שעון כזה, בום!" שמעתי את אותו הקול, הפלתי את הפלאפון ומיד הרמתי אותו שוב. בכיתי, ויותם חיבק אותי חזק. כל החולצה שלו נרטבה מדמעות שלי. "מי זה היה בפלאפון? מה קורה?" הוא שאל אותי בלחש והחזיק בפניי. "היום בבוקר קיבלתי.. קיבלתי הודעה 'זה לא שעון זה פצצה', וכמו מטומטמת לא בדקתי מה זה אומר ובגלל שאני מפגרת שתי בנות מתו" בכיתי. "זאת לא אשמתך אלינור, זה הבן זונה הזה, את מדהימה" הוא לחש לי והסתכל עליי עם העיניים המושלמות שלו. "עכשיו מישהו התקשר אליי ואמר שחבל שזה לא היה השעון שלי" אמרתי בדמעות. הרגשתי יד של מישהו על הכתף שלי. "היי" שירה הגיעה בוכה. חיבקתי אותה. "קיבלת.. קיבלת את הש.." "שיחה?" השלמתי אותה. היא הנהנה. "מי זה יכול להיות?" היא שאלה אותי. "אני לא יודעת" לחשתי לה. "אני שמעתי על עוד ילדה שקיבלה את המסרונים האלה" שירה לחשה לי. "מה? מי?" שאלתי אותה. "אני לא יודעת מי זאת, היא מהפנימייה, וכשהיא ראתה את הגופה היא צרחה ורצה משם וישר הסתכלה בפלאפון שלה" היא אמרה לי. "איך היא נראית?" יותם שאל. "הנה, זאתי" שירה הצביעה על ילדה יפה שיושבת על ספסל. התקדמנו אליה. היא בכתה. "היי" יותם אמר לה. "יו.. יו.. תם.. היי" היא גמגמה והסתכלה עליו מופתעת. "תגידי, את מקבלת מסרונים והודעות בזמן האחרון מ.. מאנשים לא כל כך נחמדים?" שאלתי אותה. "זה אתם?" היא שאלה וקמה בלחץ. "לא" שירה אמרה לה וסימנה לה לחזור לשבת. "גם אנחנו מקבלות מסרונים כאלה" שירה הסבירה לה. "גם אתה, יותם?" היא שאלה אותו בעדינות. "לא" הוא ענה לה במהירות. "אה" היא מלמלה. "אלי, בואי שנייה" הוא אמר וסימן לי לבוא לצד. "מה?" שאלתי אותו. "אני הולך לבדוק מה קורה עם הבחורות האלה ואני אעדכן אותך יותר מאוחר, מה שלא תעשי, אל תזוזי משירה" הוא אמר לי. "אוקיי" הנהנתי. הוא נישק אותי נשיקה קצרה ורץ בחזרה לפנימייה. התיישבנו, שלושתנו, על הספסל, כל אחת מספרת על המסרונים שהיא קיבלה. "אז מי זה?" נעמה שאלה. "מישהו מטורף" אמרתי בעדינות. "ומה הוא רוצה דווקא מאיתנו?" היא שאלה. "אין לי מושג" שירה הוסיפה. ואז נשמעו צלצולים מהפלאפונים של כולנו. "אתן כלבות, זה למה. תהנו מהזמן הקצר שלכן בחיים, נשיקות" כולנו הקראנו ביחד את ההודעה. הרגשתי צמרמורת בגוף שלי. זה פשוט סיוט.