עתיד שונה

התרועות של הקהל לאו את ליבי, והרגשתי שעוד רגע אני הדלגג מאחורי הקלעים בצחקוקים כמו ילדה קטנה.מה שעשיתי. הובלתי את השורה השנייה אל מאחורי הקלעים. הייתי בשמיים. הרגשתי שהכול ממש מושלם! ראשי הסתחרר, נכנסתי באיטיות אל החדר שלנו, ונחתתי על הכורסא הראשונה שראיתי.
מה שהעיר אותי מפנטזיות, מחלומוך ושמחה, היה דני.
הלחי שלי בערה, בדיוק כמו עיניו, וחיוכו. שיערו השחרו נראה פתאום מאיים מתמיד. מיד ידי נמשכו אל לחיי הבוערת. לרגע איבדתי תחושת זמן, והחדר הגדול שהיה במעמקי האודיטוריום הענק הזה, התלא במהירות בילדים צוהלים וצחקים, שנהנים מהעובדה שהקונצרט עבר כבר, במהרה התחילה מוסיקה חדשה להתנגן, המשך הקונצרט. הכול נמשך.
חוץ ממני ודני.
שנינו תקועים בסצנה: "דני מחטיף למריאן כאפה".
לאחר כמה שניות בהם קלטתי שהתחילו לחלק קרמבו לכולם, התעשתתי והבטתי בדניאל בהפתעה והלם גמור. באישונים מוחרבים עויינים גדולות וחסרות צבע.
"אנחו מכירים רק ארבעה חודשים ואתה מחטיף לי כאפה" פלטתי, וחיוך הצטייר על פני. "אפילו חבר שלי לא עשה כזה דבר!" צחקקתי. בין רגע כול החדר התחיל לצחוק. אחת האימהות שנכנסו לברך אותנו, נזפה בנו ב"ששששש!" קולני וחזרה להסתכל על הקונצרט.
"מה קשור החבר שלך?" הוא הסתכל עליי בבלבול. ניכר היה שהוא לא ציפה לזה. אחיו הגדול ניגש אלינו, ובהה בלחיי בבהלה.
"אתה ה-" הוא קימץ אגרופים ומלמל בזעם אל עבר אחיו הקטן, שרק בהה בי בבלבול.
"שש!" נזפתי בו. "אתה מכיר אותי ארבעה חודשים ואתה עדיין לא יודע שאני בנאדם מבלבל… מעניין!" אמרתי בסקרנות והזדקפתי בכסאי.
"הוא…- הוא הרביץ לך!" יוני הרים את ידיו במין כעס.
"ולך הוא לא מרביץ?" שאלתי בהפתעה. עכשיו ההי תורו של יוני להיות מופתע. חייכיתי. אהבתי חהפתיע אנשים.
"את לא הולכת לשאול למה לעזאזל החטפתי לך כאפה?" הדני שאל אותי לאחר כמה שניות של שקט.
בהיתי בו,מצמצתי ואז אמרתי: "למה לי? באותה מידה אני יכולה הלחטיף לך חזרה…" חיוכי נמחק.
"אה… לא יודע…" הוא הביט בי במין ספק. צחקתי.
"אז אני אגיד את זה" נדתי בראשי וגיחכתי. "אז… למה החטת לי כאפה ילד גאון?" הבטתי בו בתוככה. הוא היה קטן ממני בשנתיים, אחיו קטן ממני בשנה. ושניהם היו קרובים אליי מאוד. היה לי אכפת מהם כאילו הם אחים קטנים שלי.
שניהם היו דומים אך שונים.
דני היה מחובר אליי יותר מיוני.
אבל יוני… היה יוני. מה שאמור להגיד הכול.
"זה למה" דני גיחך. "את רוצה לדעת?" הוא שאל בשנית, מרים גבה.
"אני לא, אבל אתה רוצה להגיד לי…?" צחקתי. באיזשהו שלב כול העיינים של הילדים הופנו אלינו. עיניהם צדו ברעבתנות כול מהלך שלי או שלו. כאילו אנחנו… האוכל שלהם. המזון שלהם. האוויר שלהם. לרגע כמעט ראיתי שלעמרי מביחים ניבים. ניערתי את ראשי, ועמרי חזר להיות נרמאלי, רק נועץ בי ובדני מבט מלא ב… רעב כמעט.
"אני לא יודע" עיניו של דני נפערו בטירוף והוא אחז בראשו. אחיו הגדול בא להרגיע אותו, אבלה וא העיף באגרסיביות את ידו של אחיו ושאג בכעס. שאגה מלאת כעס.
"מה יש?" צמצמתי את עייני בשאלה. "מה כבר עשיתי לך?" נעצתי את מבטי בפניו העדינים, שיערו השחור היה מנוגד בכול תוקף לנמשים ולעיינים הירקרקות האלו, שתוי מתי, יכלו לגרום לך לשקוע בים של פנטזיות, או לרצות להקיא.
כרגע רציתי לרוץ לשירותים ולהקיא את הנשמה. הירוק היה מלא בגועל וכעס.
הסטתי את מבטי ונעצתי מבט ברצפת הפרקט.
הקונצרט בחוץ המשיך. המוסיקה המשיכה.
דני חייך. פתאום הוא חזר לעצמו.
הרגשתי שמשהו פה לא בסדר.
ראייתי הטשטשה.
מצאתי את עצמי על אותה הספה. אבל עיניו של דני היו יפות יותר. וידו נחה על לחיי. הילדים מסביבינו התעסקו בפלאפונים, ותחילת היצירה שאחרינו נשמעה וכך גם גוויעות מחיאות הכפיים.
"אני מצטער" הואמלמל.
"על מה?-"
"על כך שהחטפתי לך" הוא עזר לי הלתיישב כמו שצריך. הוא ניח את ידו על הלחי האדומה שלי ונישק אותה.
"אתה חמוד" פרעתי את שיערו.
"אני יודע." הוא חייך אליי.
"אבל אני לא שמח שאת כמעט דפת אותי מהבמה" הוא מלמל.
"סליחה" מלמלתי.
"סולח" הוא עזר לי לקום. חיבקתי אותו.
"איך היה להסתכל לעתיד?" הוא שאל.
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו בהפתעה.
"אני אולי מכיר אותך רק ארבעה חודשים, אבל אני לא דפוק כמו החבר שלך" הוא חייך וקרץ.
נשארתי דוממת במקומי.
"אה מדהים" מלמלתי. ונחתתי שנית בספה.