my life isn't good without you – פרק 4

*מנקודת המבט של אבא*
"מה הלך פה הרגע?!" מארג' צעקה בהיסטריה, ונאנחתי. הרגשתי הכי מגעיל שיש באותו הרגע.
"שרלוט גילתה שאני אבא שלה.." השפלתי מבט ורציתי לקבור את עצמי. איך עשיתי לה את זה?
"אני לא מאמינה" מארג' אמרה, אך לא יכולתי להסתכל לה בעיניים.
"את חייבת לעזור לי להחזיר אלי את הבת שלי." התחננתי בפניה, אך היא מיד נבהלה.
"אני… אני לא יכולה לעשות את זה.." היא מלמלה
"בבקשה, את היחידה שמכירה את שרלוט הכי טוב." אמרתי וליבי נקרע. איך זה ייתכן שהמעסיקה של הבת שלי מכירה אותה יותר טוב ממני
"וזאת לא אמורה להיות אני." היא הוסיפה, מחמיצה את פניה. הרגשתי אשם.
"הבנתי כמה רע הייתי.. ואני רוצה את הבת שלי בחזרה" אמרתי בהחלטיות. הסתכלתי לה בעיניים והיא נראתה אדישה מאוד.
"אני לא יודעת אם אפשר לסמוך עליך" היא מלמלה, וכל זה הגיע לי.
"אסור לסמוך עלי. זה נכון. אבל שרלוט ילדה גדולה ואני רוצה להשתנות לטובה. ולקבל אותה שוב." אמרתי את כל מה שהרגשתי בליבי. מארג' לא ידעה איך להגיב. "בבקשה, תעזרי לי?" התחננתי, שוב.
"בסדר, אבל אני מבטיחה לך שאם תפגע בה שוב, אני אדאג שלא תראה אותה יותר לעולם." היא אמרה ופלטתי חיוך גדול.
"תודה רבה, את לא מתארת לעצמך כמה זה חשוב לי. אני מבטיח שלא אפגע בה אף פעם." נשבעתי.
"אז.. איך אתה רוצה שאני אעזור לך?" היא שאלה
"אני צריך ש… תעזרי לי להביא אותה להולמס צ'אפל צ'שייר." השבתי נבוך.
"מה?! אין שום סיכוי! היא נשארת כאן." מארג' החליטה ושילבה ידיים. אך הייתי חסר ישע.
"אם יהיה לה רע איתי, אני אדאג שהיא תחזור לכאן. אני מבטיח." אמרתי מתחנן שוב. מארג' נותרה חסרת מילים.
"יודע מה? טוב. זאת ההזדמנות שלך להיות האבא הכי טוב בעולם." היא הסכימה.
"אני מבטיח לך שכן." אמרתי בהחלטיות רבה. אולי יותר מדי בהחלטיות.
"מה להגיד לה?" היא שאלה
"אז ככה…." התקרבתי אל האוזן שלה ולחשתי את כל מה שרציתי לעשות. היא פערה את פיה, אבל כן. בסופו של דבר היא נכנסה לסיפור.
***
*נקודת המבט שלי*

הפלאפון שלי צלצל בחוזקה, בשעה מאוחרת. לא ידעתי מי יכול להתקשר אלי כבר.
השם של מארג' היה רשום על המסך. עניתי לשיחה.
"הלו?"
"שרלוט." היא קראה בשמי.
"כן?"
"אני צריכה שתעשי לי טובה קטנה.." היא מעולם לא ביקשה ממני טובות. זה היה נשמע לי כלכך מוזר. אבל בכל מקרה, אני חייבת לה המון.
"תארזי את הדברים שלך ותגיעי לבית הקפה, עכשיו." היא אמרה, בבקשה כל כך ספונטנית ומפתיעה.
"מה, אבל…-" התחלתי לומר אך היא מיד קטעה אותי.
"פשוט תגיעי. אני… נוסעת למשפחה שלי לביקור, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותך אז.." היא גמגמה קצת, לא הבנתי על מה מדובר.
"אבל…" היא שוב קטעה אותי.
"אני מקווה שתגיעי. ביי." היא אמרה במהרה והשיחה התנתקה.
"ביי.. (?)" מלמלתי לעצמי למרות שידעתי שהיא כבר לא שומעת.
אבל.. מה אני יכולה כבר לארוז?!
פשוט לקחתי את כל הדברים החשובים ביותר. במזוודה קטנה וצנועה, לא התעכבתי המון ויצאתי מהבית.
אחרי הליכה קצרה הגעתי לבית הקפה. מארג' חיכתה לי בחוץ.
"אני שמחה שהגעת, אני.. מעריכה את זה." היא שלחה לי חיוך דאגני וחיבקה אותי חיבוק מוחץ לפתע.
"מאיפה זה הגיע פתאום?" צחקקתי קצת כי היא לא נוהגת לחבק אותי ככה סתם.
"פשוט תכנסי למכונית" היא אמרה והצביעה על מכונית שחורה וגדולה. ממתי יש לה רישיון בכלל? "אני בקרוב נכנסת." היא הוסיפה.
"אמ.. בסדר." הייתי מבולבלת מעט.
פתחתי את הדלת ונכנסתי. אך המכונית החלה לנסוע מיד.
"מה זה?!" צעקתי וגיליתי את…
"אבא?!? מה נראה לך שאתה עושה??" צעקתי, נדהמת לגלות אותו נוהג. ובורח איתי. משאיר את מארג' מאחורה מביטה על המכונית מתרחקת.
ורק אז, הבנתי הכל. רימו אותי.