משחקי הרעב ה74: גלימר.

אחרי שהמיועדת נבחרת, אני ממתינה עד שהיא תצעד את הצעדים המבוהלים שלה
לבמה, פניה קפואות, עיניה פעורות. וכשנציגת הקפיטול שואלת "מתנדבים?" בנימת הקול
המסולסלת שלה, אני מרימה את ידי. המיועדת מוסרת לי "תודה" ללא קול. אני עולה לבמה,
והיא יורדת. קלי קלות עד עכשיו. לרגע עוברת בראשי המחשבה, או אפילו כמה מחשבות,
דברים שלא הכרתי לפני כן, חרדות, מה יקרה אם.. ואם.. ואם..? אני נושמת ומכריחה את
עצמי להתעשת. בחור בשם מרוול נבחר גם הוא, עם חיוך של שוויצר מפגר. כנראה שהוא
בטוח שהוא הולך לנצח בלי להניד עפעף. אבל לרגע אני רואה בעיניים שלו את הרגע הזה,
הרגע הקטן של המחשבה, כאילו רק השתמש במוח שלו בפעם הראשונה; מה אם..?

"תכירו את בני הברית העתידיים שלכם. קייטו וקלוב. ואתם, הכירו את מרוול וגלימר".
לקלוב הזאת יש שיער כהה ועיניים כהות. הפנים שלה נראות רציניות כל כך, כמו של חיית
טרף מרוסנת. והשני ההוא, קייטו. שיער בלונדיני-חום ועיניים בהירות. מבנה גוף כמו של
שייחן אולימפי, והמבט הכאילו-מזלזל שבעיניים שלו, והזווית המעוקמת של החיוך שלו.
אני משתתקת לרגע, ממצמצת ומסירה את מבטי מהאליל היווני הזה- "גלימר, כן..- -"
אני מחייכת. למרות שזה מרגיש כאילו יצאתי מטומטמת לגמריי, כבר לא היה לי אכפת.

המרכבה שלנו יוצאת ראשונה. ידעתי מההתחלה שלא משנה מה הסטייליסט העלוב ייתן
לי ללבוש, אני אראה נפלא בכל דבר. אף אחת לא תצליח לעקוף יופי טבעי מושלם כל כך.
אחרי כמה נפנופים ונשיקות לאוויר, שמעתי צווחות עזות מהקהל. צווחות נלהבות כל כך
שגרמו לי להסתובב בחדות לאחור. שני המיועדים ממחוז 12, האנדרדוגים העלובים האלה,
עם חליפות מדהימות ואש בגב שלהם?! זה בכלל לא פייר! למה נתקעתי עם סטייליסט עלוב?!
אבל זה לא נורא, זה לא נורא- פשוט נסמן את הילדת פלא הזאת בתור הקורבן הראשון שלנו.

האימונים. אנחנו כבר התחברנו די טוב, והתחלנו לצחוק מהצד על כל מיני מיועדים עלובים,
כאלה שנראה כאילו לא נגעו בכלי נשק בחיים שלהם. היה לי קצת קשה להוריד את המבט
מהילדה הצלוייה ההיא. "אוי, תראו את זה," החוותי בראשי לעבר החבר של המיועדת מ12.
הוא ניסה לתפס על רשת ונפל. החברה הזאת שלו הגיעה ישר ואמרה לו משהו. הוא לקח
כדור ברזל והטיח אותו לעבר דוכן של חניתות ברזל. אולי יש עוד דברים שהם מסתירים מאיתנו?

המשחקים מתחילים. אנחנו כבר יודעים את האסטרטגיה שלנו. קראנו לזה "לרדוף להשמיד ולשלוט".
הספירה מגיעה לחמש. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. אנחנו רצים לעבר קרן השפע. אני לוקחת
משם קשת ואשפת חצים, בצבע כסוף. היא נראתה חזקה במיוחד. המטומטמים האלה באמת
מתכוונים לנסות לקחת משהו מקרן השפע? ראיתי שקלוב מתעסקת עם המיועדת מ12, וקייטו קוטל
ילד בעומקי קרן השפע. ארבעתנו מתנשפים. האדמה מלאה בגופות של מיועדים, ורחפות באות ואוספות אותן. האנדרנלין זורם בדם שלי כמו שמעולם לא. לרגעים האלה התכוננתי כל החיים שלי.
אנחנו לוקחים את הציוד מקרן השפע ושמים אותו בערימה ענקית. "מתי יוצאים לצוד?" מרוול שואל
וצוחק לעצמו. בדיוק אז, החבר של המיועדת מ12 מגיח בין העצים. קלוב מותחת חץ בשביל להרוג
אותו, אבל הוא צועק: "חכו!". היא נערצת. "אני רוצה להצטרף אליכם" הוא אומר ומתנשף. מרוול
צוחק, "אתה?". "הוא באמת טוב, ראיתם אותו עם המשקולות. אתה בפנים." הפה של מרוול נותר
פעור. למרות שידע שלא יכל להתווכח עם דעתו של קייטו. גם אותי זה קצת הימם. קייטו סובב את
ראשו לעברנו ואמר בלי מילים, "נחסל אותו אחר כך". נאנחתי. ראינו עשן יוצא מבין כמה עצים לא
כל כך רחוקים. "מצאנו סחורה!" מרוול זועק וקלוב צוחקת. אנחנו נכנסים מיד לתוך היער.

"ראיתם את הפנים שלה? אהה, לא, אל תהרגו אותי!" אנחנו צוחקים. היא הייתה כל כך עלובה,
באמת! פיטה, ההוא מ12, אמר לנו שהוא יודע לאן החברה שלו הלכה. אנחנו רואים אותה יושבת
על עץ גבוה. קייטו לוקח סכין משוננת, "אני אטפל בה," הוא אומר ומתחיל לעלות על העץ.
"קדימה קייטו!" ו"כן, תחסל את הלוזרית הזאת!". קייטו מחליק ונופל. אני יורה חץ לעברה מהקשת
הכסופה שלקחתי, והיא מצליחה איכשהו להתחמק מזה. זה כבר מעצבן. "פשוט נחכה כאן עד
שהיא תרד, היא חייבת לרדת מתישהו" פיטה אומר. באמת כבר התחיל להחשיך.

לילה. אני שוכבת בחיקו של קייטו, עושה את עצמי ישנה. הוא מלטף את שיערי. "..אתה באמת
חושב שהיא תרד בסוף? שנהרוג אותה בסוף?" אני שואלת בלחישה. "בטח. אנחנו הכי טובים
בשטח. היא לא תצליח להערים עלינו, כשזו רק היא לבדה, ונתענג על כל צרחה שלה" הוא עונה.
כאן כבר באמת שלא היה לי אכפת. כל עוד יכולתי להרגיש את חום גופו כנגדי ואת ידו השרירית
מתחת לראשי. כבר לא היה אכפת לי מהניצחון, מההפסד, מהמוות או מהילדה הלוהטת.

אלפי מדקרות של כאב באותו הזמן..
אלחוש וערפול חושים.. היפנוזה משכרת..
כאב לי כל כך.. כאב לי כל כך..

ואז זה נגמר.