הכאב שבאהבה\ פרק 14

~מנקדת מבטה של נועם~

אני יודעת שאין לי כל קצה סיבה לשנוא את ג'סיקה, היא אינה מקרינה כלפיי שנאה ורוע, אלא תמימות וחברות שאיני מצליחה להבין פשוט.. מדוע לה להיות כה נחמדה לצדי בזמן שאני משקיפה הסתייגות כה כבדה וקרה, מלאת קשיחות וריחוק קלטני?
היא שיחקה באצבעותיה, קושרת אותן האחת בשנייה ומבטה טמון בדשא הלח של יומו הראשון של האביב, אני פשוט התהלכתי לי ולא התמקדתי בדבר, נראיתי כה לא שייכת.. כה לא מתאימה לכל האנשים הקורנים מרוב אושר ועליזות, עד שראיתי חתול קטן בצבע לבן וצח כשלג, אשר נח לו על הדשא בזמן שדבורה סוררת התעופפה מעליו ואפו טמון בפרח האדום והעז, עיניי נקרעו לרווחה וידי צרבה לשלוף את מחברת הציורים ואת העיפרון בלהיטות ולצייר.
גלגלתי את עיניי במבט מיואש.. אך איני יכולה, העברתי מבט בנערה היפהפייה שלצדי, שאני כה מקנאת בה על כך שהיא יכולה להיות כה עדינה לצד שני הגברים..לצד ליאם ולואי אשר נעלמו להם והשאירו אותנו יחדיו, בזמן שאני לא מסוגלת לתפקד לצד שניהם..
אני מניחה שתמיד הייתי כך, לחוצה לצד הגברים.
"את חברה טובה של ליאם?" היא שואל לרגע, קולה מעט לחוץ אך עדיין מאופק, עיניה התכולות צלולות ושיערה אדמוני ובמעט בוהק כשקרני השמש הטהורות פוגעות בו.
נשכתי את קצה שפתי התחתונה. "אפשר להניח.." מלמלתי.
"ואת לואי?" היא ממשיכה לשאול.
נעתי מצד לצד באי נוחות, עכשיו היא נזכרה לדבר? ולמה דווקא עליהם? אולי היא מעריצה..?! אני מגלגלת את עיניי ונושמת עמוק, זה כה מנחם. "כלל לא, איני מבינה מדוע בכלל יצאנו יחדיו.. אבל מדוע את שואלת?"
היא מחייכת אליי חיוך ידידותי ונדמה לי שהיא חשה מעט יותר משוחררת.. כאילו והיינו זקוקות להשכלת מילים קטנות על מנת להפיג את המתח האפל והמקשה מגדר הרגיל. "איני יודעת, מעט מסוקרנת.. אינך אוהבת את לואי ולא את ליאם?"
בטני מתכווצת ואני קופאת במקומי, ראשי קודח ואני חשה כיצד דמי מתלהט ומתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, אני חשה כיצד כל קצה פיסת גוף בעורי מתקלפת לה לאיטה.. בדרך כה מענה, שורפת, כאש אחרי כל צביטה מורטת כל קצה עצבים..
חשתי כיצד כל איברי מתפרקים והצרחה מנפצת אותי ואני עוד רגע כושלת ומאבדת את שיווי המשקל והכול לעצם החיים, את לואי..? ברור שלא! אך את ליאם..?!
מה באמת אני חשה כלפי הגבר המדהים הזה?! מדוע כל פעם שאני רואה בו אני פשוט יודעת ש.. אני יודעת שאני רוצה קרבה אליו.. שאני רוצה לסגור את הרווחים שבינינו, לסגור את פינו המלמלים דברים חסרי כל שחר ולנשק אותו בלהט..
חשתי כיצד אני צורחת ושרירי בטני נקשרים האחת בשנייה כפלונטר קשה לפיצוח, נהייתי חיוורת ונסתי להאיץ את נשמי. "לא.." לחשתי.
היא מתבוננת בי מרובת סיפוק ואז כשהם צועדים לכיווננו, שניהם, אני כה מנקאת בחיוכים שהם שולחים אליה.. אך במהירות ליאם מביט ובי ורק החיוך שלי מספק אותי, איכשהו.
קרביי התלהטו והסומק העז כבש את פניי, חשתי כיצד כל קצה שערה סומרת בגופי וגל הצמרמורת חולף בי, מכה, מצליף בייסורים מענים ובלתי נסבלים, שוב ושוב, ללא כל טיפת רחמים, על גבי עמוד שדרתי ומעלה..
הכאב המריר הטבול בכל הטוב המתוק נספג יחדיו..
הכאב שבאהבה המטריף הזה.
וכל זה כשהוא רק מחבק אותי חיבק ולוחש לאוזני. "אני שמח שבאת בסוף".
הוא.. הוא שמח שבאתי, הוא שמח לראות אותי.. אוי אלוהים אדירים.. בלעתי את רוקי ונתתי למראהו להכות בי שוב ושוב, לגמתי, ספגתי והכול נכנס ונשאב כה עמוק ללבי והיה הדבר אשר גורם לי לחיות ולעמוד על גבי הקרקע.
"שמח..?" אני לוחשת.
"פחדתי שאת כועסת עליי ושלא נוכל להבהיר את המריבה הזו.. את כועסת..?" הוא לחש.
אם אני כועסת?! לא, אני לא כועסת כמו שאני פגועה, כמו שאני חשה.. חשה נבגדת!
"כן.." לחשתי בארסיות.
"בבקשה, לפחות תגידי לי למה.." הוא לחש.
עצמתי את עיניי, שלחתי חיוך מהיר לכיוון לואי אשר דיבר וצחק עם ג'סיקה המאוהבת קשות והלכתי לכיוון הפינות יצירה.
"נועם.." הוא אמר את שמי, בקול כה מתייסר.. אמר את שמי בלחש אך שמעתי זאת, כאילו הוא.. כאילו הוא סוגד רק לשם.
לא יכולתי לעמוד בזה, בנוכחות שלו, בו עצמו.. איני יודעת עד כמה הרשיתי לתחושות הללו שאני חשה כלפיו לצאת מכלל שליטה, ואין לי מושג כמה אני מאבדת וכמה לא, אך לשמוע אותו כך.. זה הדבר המענה ביותר בעולם, הכי כואב ומקשה, הצליל השבור ששיפד את גרוני וגרם לי להתייפחות חלושה, הגבר היפהפיה הזה, פגוע איכשהו, או חש אשם בגלל היצר הרע של הקנאה שמהדהד בי..
בגללי!
"מה..?" לחשתי.
"למה?" הוא חזר על שאלתו במעט יותר נוקשות והתקדם אליי.
"בגלל ש.. למה לכל הרוחות הבאת את הג'סיקה הזו יחד אתך?!"
הוא קרע את עיניו לרווחה והייתה לי תחושה שהוא מנסה לא להבליע חיוך. "כבר אמרתי לך.. או ש.. או שאת מקנאת?"
נתקפתי חלחלה ותת ההוקרה שלי צרחה 'כן! לכל הרוחות! לי היית אמור לקרוא יפהפייה, בידי היית אמור לאחוז! לעזאזל, כן אני מקנאת!'
אי שתסתום כבר.. אין לי כל סיבה לקנא.
"לא". אמרתי בקרירות.
"לא..?" הוא חזר בצחקוק. "אז מדוע את כה נסערת? בגלל לואי?"
זקפתי את גבותיי והתבוננתי בו בתימהון, מה שהכי כואב זה שהוא הצליח לפגוע בנקודה הרגישה באמת, במוקש הכי אישי שלי – באמת.
הוא הבין שאני מקנאת, אך מה הקשר לואי?
"מה הוא קשור? אתה חושב שאכפת לי ממנו?"
"אז למה הסכמת.?" הוא שואל בזהירות ואומד אותי במבטנו בזמן שראשו נתוי הצדה.
"בגלל ש.. בגלל ש.. אני פשוט לא מסוגלת לומר לא!" הגבהתי את קולי נותנת ליוודוי הכה משפיל הזה להיפלט בחוסר אונים מבעט לפי, פחות או יותר.. כי התאמת היא שצפיתי שהוא במהירות יעצור את לואי ויציע לי..
"ברצינות? למה?" הוא שואל בבלבול.
"כי זו מי שאני ליאם.. קשה לי לסרב.." מלמלתי וטמנתי את ראשי בדשא הלח, הצצתי במבט חטוף לכיוון החתול, הוא עדיין ישן, אך הדבורה התעופפה לה לאיטה, הפרח יציב פחות או יותר, מנסה להתרכז בכל דבר שהוא לא הוא. "אין לי בטחון.." הוספתי ופלטתי אנקת ייאוש מתייסרת.
הוא אחז בסנטרי והרים את ראשי כך שהייתי חייבת להתבונן בו, ואז זה קרה.. החשמל הקודח שביננו צרב שוב, אך הפעם היה משהו הרבה יותר מותח.. היה משהו כה מלא תשוקה ורצון עז להעביר בו גם יד, אך הייתי מקובעת למקומי, סנטרי עקצץ וראשי קדח בחוזקה, חשתי כיצד דמי נוזל מפניי ואני פשוט מתנחמת במגע הזעיר מהנער הכובש, מאליל היופי והחן הזה..
"ראשית, לעולם אל תשפילי מבט, העיניים הללו יפהפיות, שנית.. התכונה הזו לא הגיונית, את מדהימה אותי כל פעם מחדש, יש לך ביטחון, אופי ועצמאות שאינך ערה להם אפילו.. אל תמעיטי מערכך, זה פשע". הוא שפך את לבו וראיתי בעיני השוקולד הללו מבט כה כנה.
בטני נקשרה באלפי קשרים ונתתי לכל מילה להיספג עמוק עמוק אל תוך ראשי.. נותנת לה להתפוגג בי כחמאה וזה כה מדהים.. דמי אמר שירה, שריריי התכווצו לאגרוף אחד בפעם קורעת, לבי האיץ את דופקו וזה כה לא נראה לי אנושי..
הגבר הזה אומר שאני מיוחדת, שאיני כמו כל הנשים שהוא הכיר, שאני מדהימה אותו, שאני עצמאית, שזה פשע החשיבה העצמית שלי..
אוי אלוהים..
זה כה מענג, כה רצוי ומחמם לשמוע זאת ממנו, רוח אחר הצהריים נשבה בשערי, היה לי מעט קריר בגופייה אך זה היה רק לרגע כי הוא היה הדבר הכי מחמם, הנקודת חוזק שלי, הדבר שמחבר אותי איכשהו לקרקרע אך גם גורם לי לעוף..
ואני עפה, הוא עף, יחדיו.
"ליאם..אני.."
את במהירות מישהו חטף אותי בידו וליאם נגרר אחריי. "בוא והשג צעצוע לחברה המקסימה שלך!" קרא האיש ובמהירות חזר לעמדה שלו בזמן שהגיש לליאם רובה מבפלסטיק טעון בכדורי טניס זוהרים.
זה הכה בי בחוזקה, החברה המקסימה שלך..
המחשבה הזו גרמה לאלפי תחושות חסרות הסבר להתפרץ בי ופשוט נשענתי על כתפו, מתפרקת, סחוטה וכה משתוקקת אליו..
"אנו לא זוג.." מלמלנו יחדיו.
"אך אני מוכן להשיג לה הכול". הוסיף במהירות ליאם ואחז רובה.
הכול..
זו הבטחה כה טעונה בצפייה.

~נקודת מבטה של קים~

אני והוא הלכנו שוב יד ביד, אחרי שהוא השיג בשבילי דובי קטן וחמוד בצבע חום עם פרווה מלטפת וממכרת לעוד ליטופים, זה פגע בי כה עמוק וחשתי כיצד אני קצרת נשימה כשנזכרתי בעיני הנץ המשתיקות, הירוקות כדשא טרי ורענן ואפילו קצת יותר..
חשתי כיצד לבי מאיץ את דופקו עד למהירות לא אנושית ודמי לוהט ומתפרע בכל גופי, צווחה מלאת תשוקה וחיבה כה עזה חסרת תנאי לגבר שעומד לצדי הדהדה בכל איבריי, מגע ידו שכה קרוב אליי, ללא כל פער קטן כה רצויה, כה מנחת.. כה גורמת לקרביי ללהוט, חשתי כיצד כל איבר, תא, שריר וגיד מתפרקים בגופי, נרמסים ונחרבים עד עפר..
אני נחרבת ונעלמת, כעש שכל הזמן עף אל האש שבשערו שנדמה יותר מפתה מאשר פרוות הדובון התמים, וכל פעם נשרפת מחדש..
המראה שלו הכה בי שוב ושוב, דמי נזל מפניי וכל סערותיי סמרו בפרעות..
כה רוצה להעביר יד עכשיו, כה להוטה לשאול אותו מה הוא חושב.. צמרמורת עזה הצליפה שוב ושוב בייסורים חסרי כל רחמים, כה מורטי עצבים.. אך לא קצת כה שריריי הנמתחים בחוזקה וגורמים לי לקוצר נשימה מנציח..
הוא לרגע חייך אליי את חיוך הגומות המדבק שלו וידעתי שאני שוב מכושפת, שבויה, חקוקה וכלואה בו, ללא כל דרך חזרה..
איני גם רוצה, אני מניחה ש.. שלמרות כל הכאב.. אני אוהבת זאת..
אני אוהבת אותו!
לפתע עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד אני עוד רגע נופלת, נסתי למצוא חמצן, משהו להיאחז בו שלא כלול בהארי עצמו, נסתי למצוא פורקן, משהו לצווח עליו, לפגוע בו על מנת לשחרר את סערת הרגשות שקדחה בראשי בהטרפת דעת כה מענה..
דמי נזל מפניי וחשתי כיצד רועדת..
זהו זה, הודיתי בזה, אני מאוהבת ללא כל שליטה בו..
"על מה את חושבת? הכול בסדר?" הוא שאל במעט לחוץ.
בלעתי איכשהו את רוקי וזה כה צרב, גרוני כאילו וחנוק, כולי חנוקה ללא כל יכולת לתת לרגשות לצאת ולחדור אליי, מלבד התחושות שלי כלפיו..
על מה אני חושבת..? עליך, כן, רק עליך, באתי גם פעם ראשונה לפסטיבל בגללך, כי רציתי להיות כאן אתך!
"זו פעם ראשונה שלי בפסטיבל האביב.." מלמלתי.
הוא פער את עיניו ולרגע אחד דמעותיי עמדו בעיניי, הוא עומד לעזוב את ידי מרוב הפתעה.. לא, הארי, בבקשה, רק אל תתרחק.. כה המון זמן נלחמתי על מנת ליצור קרבה מושלמת, לעולם איני אסתפק ממנו.. אבל זה גם משהו..
להפתעתי הוא לא עוזב ופולט. "אני לא מאמין.."
נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי, נותנת להקלה לשטוף אותי ואני נמסה..
"כן, זו האמת.." לחשתי.
לפתע הוא מפתיע אותי וקצות אצבעותיו הארוכות מלטפות את לחיי בעדינות, זה כה מדגדג ושורף.. אני חשה כיצד זה מקרין לכל כולי ואני פולטת אנקה של הערצה לאדם הזה.. אנקה מלווה בייאוש ובכאב.. המתח והרטט עובר בכל גופי וגורם לי לרעד, כולי נפרסמת ונחרבת עד עפר למולו.. והוא אינו יודע..
זה כה כואב.. כה מייסר החוסר ידיעה שאיני יודעת דבר על רגשותיו..
אך גם כה מתוק לחוות זאת.. כשקולד מריר, אך עדיין מתוק.. עם צמר גפן..
הכאב המתוק והממכר שבאהבה..
אני מתמכרת למגע הזה בהשלמה, אני מתמכרת לכל כולו, לוגמת וסופגת את מראהו ונוצרת עמוק בכל עמקי נשמתי וזכרוני.
"לכבוד הוא לי.." הוא מחייך חצי חיוך אך בעיני הדשא, אוי לא.. הדשא מת בעיניו.. מדוע הוא עצוב?
"הארי, מה קרה?" לחשתי בדאגה.
"בואי, הגיע תורנו". הוא מכווה בידו לכיוון הקרון שבגלגל הענק, לפתע הבועה התפוצצה ואני חשה כיצד הסומק מתלהט על לחיי, כמו קרביי הלוהטים ושריריי אשר התקבצו לאגרוף אחד ממנו..
אנו בסביבה עם אנשים.
הבועה התפוצצה.
לעזאזל!
הוא מתיישב לידי, אנו מחכים מספר דקות, חולקים שתיקה וזה נדמה כנצח. הוא עדיין נראה כה עצוב.. לכל הרוחות, הארי, מתוק, מה קרה?
"הארי..?" אני שואלת בהיסוס.
"זה פשוט ש.. למה? למה מעולם לא הלכת לפסטיבל כשהיית ילדה?" הוא שואל בקול מתייסר.
כל כולי ממוסת כמרגרינה וזה חודר לי לכל מיני מקומות שמעולם לא חשתי בהם תחושה כה מיוחדת.. רק אתו.. כי.. כי כואב לו על כך שלא הייתה לי ילדות כמו לכל הילדים, גם לו לא הייתה ילדות משגשגת.. אולי בסוף נגיע לנקודה שבה העבר לא ירדוף אותנו? אולי בסוף נצליח?
אני מלאת תקווה ואפילו מחייכת לרגע, הוא מתבונן בי בבלבול ואני מודעת לכך שזה לא הזמן המתאים לפנטז על עתיד טוב יותר, בלעתי את רוקי ובטני התכווצה בכאב.
"אמרתי לך הארי.. מעולם לא הייתה לי ילדות באמת.." לחשתי.
"אבל… אבל פסטביל זה דבר חופשי אשר פתוח לקהל הרחב!" הוא מלמל.
"אני יודעת, אני מניחה שפשוט לא חשבתי שמגיע לי את כל שמחת החיים, פשוט חשתי שזה שקר.. הרי חיי היו בזבל.. הייתי אדם שלא מגיע לו אהבה, לא מכיר בה, לא יודע מה זה צחוק אמתי ומה זה לא, מעולם לא אפרו אותי באיפור מצחיק וגם מעולם לא אכלתי צמר גפן.. איני מכירה מגע רך אלא פשוט.." אך אנו מתרוממים כלפי מעלה בהפתעה וזה גורם לי לתחושת חלחלה קטנה, אני חשה כיצד עגלי זיעה קרירה נוטפים ממצחי וצמרמורת כה לא רצויה עוברת בי בפעם אחת מפתיעה שמותירה שרפה והרס אחריה..
כה השתוקק לי להקיא עכשיו אך עצרתי את עצמי, התבוננתי על כל הפסטיבל ורציתי להקיא, אני באמת מדברת אתו על זה עכשיו?
ועוד כאן – במקום שמעולם לא הייתי?
"פשוט..?" הוא מאיץ בי מתעלם מהנוף המרהיב של שעת אחר הצהריים.
"אלא פשוט מגע קשוח וקר.. תמיד לא אמרו לי שאני ראויה למשהו, גם עכשיו, או אמש בסרט.. זה פשוט לא נראה לי נכון כי איני רגילה לזה.." לחשתי.
הוא התקרב אליי ועטף אותי בין זוג ידיו, טומן את אפו בשערו ולוחש, רק לי, בקול שבור. "את לא מבינה איזה עינוי זה לשמוע זאת.. קים.. ילדה יפה, אינך יודעת למה את ראויה.. הנה אני מחבק אותך, מלטף אותך, וזה מרגיש לי כה נכון.. כי את ראויה לזה, מגיע לך, את נערה כה בוגרת ונבונה, וכה כואב לי שאת מפספסת את כל היופי שבחיים.. כי מגיע לך זאת, מגיע לך את כל העולם במתנה קשור בסרט וורדרד, את מרתקת, שנונה וכה עמוקה.. בבקשה אל תתני לאנשים שבעברך להשפיע עלייך, במיוחד שאינך יודעת את הסיבה לכך.."
אלוהים אדירים.. קרביי עכשיו שורפים וכל דמי אומר שירה, ראשי קודח בחוזקה ואני פשוט מניחה את ראשי על שכמו, עוצמת את עיניי, שואפת בפעם הראשונה את ריחו המשכר.. ריח כה גברי וממכר..
האדם הזה משכר אותי..
האדם הזה נותן לי את הכוח, את התקווה, להאמין שאני אולי כן שווה משהו.. האדם הזה, כנקודת האור ליופי ולביטחון העצמי מאמין בי.. ואני בו.. בכל כולו…
הוא חושב כך, הוא יודע זאת כאילו וזה כה מנחם ומחדיר המון כוח וחוזקה..
בחנתי את שפתיו העשויות ללא חת, הוא את שלי והיינו שוב בבועה משל עצמנו, הוא קירב את פניי לשלו ופלטתי. "סיבה..?"
הוא עדיין לא עזב את מבטו משפתיי ואני לא משלו. "כן, אולי יש סיבה שהם כך.. אינך יודעת, היכן בכלל אמך?"
"בבית חולי נפש שנמצא במרכז העיר". פלטתי כדך אגב, מה הקשר עכשיו? למה להרוס את הרגע? את הקרבה?
חשתי קצרת נשימה ועדיין כה מאוהבת..
"אולי.. אולי נבקר אותה..?" הוא שאל בהיסוס.
עיניי נקרעו לרווחה. "אנחנו מה?!" צווחתי.
ואז פתאום, כשאנו תלויים בין שמיים לארץ, כבר כמה זמן כיביכול, הוא אמר לי במבט הכנה ביותר.
"אני רוצה שתכירי את ההורים שלך.. זה חשוב.. לפחות את אמך.."
"היא מי שגרמה לי להיות מי שאני ואתה רוצה עכשיו שאפגוש אותה שוב?" שאלתי בפחד וחשתי כיצד אני נמלאת פאניקה, פולטת אנקת ייאוש והתרחקתי ממנו הפעם אני..
הוא נראה נואש והתקרב אליי יותר, מקרב עד כולא אותי בפינת הקרון.
"אני בטוח שזה הכי טוב.. אני מאמין שאת מסוגלת.. אולי לפגוש אותה פעם אחת, להותיר אותה מאחור יגרום לך לחוש ראויה לחיים טובים.."
"הצלקות, הן מצולקות עם העור הארי, לא משנה מה.. אני תמיד אפגוש שוב בעברי, אפילו כאן בפטסיבל, שתמיד חלמתי להיות בו, זה נראה לי כה כיף ומזמין, אך מעולם לא נגשתי, כי זה פשוט לא הרגיש לי נכון.." התבוננתי בו בלחש, נמלאתי עצב ואני בטוחה שזה נשקף ממני.
"רק אל תביטי בי.. לא כך.." לחש הארי. "זה יותר גרוע מרצח".
עיניו נצצו וזה נדמה כאילו הוא עומד לבכות לרגע, אוי לא!
לא היה לי זמן להתרכז לפני שהקרון נעצר, הארי במהירות יצא ממנו, מושך אותי אחריו.
הוא.. הוא כמעט בכה.. בגללי? למה?
ולפתע עולה לי המחשבה שכואב לי בגלל שכואב לי .. אני מחייכת מעצם המחשבה המתוקה שמלווה בכאב אך סותרת זאת במהירות.
אין סיכוי..
ואם כן..
לכל הרוחות, מה זה אומר אבל?!
במהירות מישל ונייל מפוצצים לנו את הבועה וצועקים בקולות חרדים. "שחף התעלפה!"
"מה?!" אנו זועקים יחדיו.
"וכמה אנשים נוזפים בזאין ובעוד מישהו.." מישל ממלמלת.
ג'סיקה, לואי, ליאם ונועם אשר גם אוחזת דובון בצבע סגול בידיה מתקדמים אלינו, בטח ליאם השיג לה.. אני מחייכת לרגע אבל יודעת שזה לא כמו הדובון שאליל היופי והחן השיג בשבילי!

אנו מוצאים את עצמנו בסיומו של שיום בתחנת המשטרה.
מישל ונייל לא מרפים אחד מהשני, שלחתי אליה מבט שואל והיא חייכה, התרכתי ומלמלתי. "מזל טוב חברים.."
כולם התבוננו בהם, טוב שנזכרו.
"הם יחד?" שאלה ג'סיקה.
"מעכשיו". חייכה מישל.
"מעכשיו אנו זוג!" הפציע נייל בגאווה.
"תראו אותכם, קמתם במריבה ובסיומו של יום אתם קורנים מרוב אהבה.." חייכה נועם בהתרגשות
"איזה מהר עבר היום.." מלמלה ג'סיקה.
"ואנו מוצאים את עצמנו בתחנת המשטרה!" הזעיף ליאם פנים. "אני עדיין לא מבין מה קרה".
"לפי מה ששמעתי מאחד המאבטחים זאין הלך מכות אם מישהו ופגע בשחף.." הסביר לואי גם בבלבול ובמשיכת כתפיים.
לפתע משום מקום שחף התקדמה לעברו כשטפרים כחושים מעל גבתה.
"מה קרה?!" זעקנו עולנו ביחד.
"זאין, זה מה שקרה!" היא אמרה בשנאה רבה.
"מה הוא עשה לך?" שאל הארי בבלבול.
"היה תינוק זה מה שהוא עשה.." היא מלמלה , בוחנת את כולנו. "אתם נראים שמחים מהחיים".
"עלינו עבר יום טוב". חייכה מישל לעבר נייל שאימץ אותה לחיקו וטמן את אפו בשערה ונשק לה נשיקה קטנה.
נשכתי את שפתי התחתונה וזה צבט את לבי, העברתי מבט בהארי וחשתי כה חשק עז שגם אנחנו נהיה ככה.
"מזל טוב!" היא קראה באושר אך גם במעט כאב, היא גם רצתה זאת מזאין.
"איך את מרגישה?" שאלתי.
"מעט כואב אבל היו מקרים קשים יותר.." היא חייכה.
"כמו הקעקועים?" צחקק ליאם.
"כן, אבל אני לא מתחרטת עליהם" היא קרצה.
ואז בדיוק זאין התקדם אלינו, חייך חיוך מהר ושאל את שחף. "את בסדר?"
היא אפילו לא הגניבה אליו מבט והמשיכה ללכת לה לאיטה.

כמובן שלא באתי לשיעור מוזיקה כמו שהארי החליט, אחרי שהוא סיפר לי זאת לפני הניצחון בדובון, אחרי שקצת כעסתי, הוא רק יכול לדמיין אותי שם..
אני נשארת נאמנה למשפטים תודה.
לפתע הטלפון שלי רטט ממש בסוף השיעור.
"הלו?" שאלתי בבלבול.
"היא ילדה יפה". הוא קרא מהקו.
התכווצתי, הארי.
"הארי?" שאלתי בהיסוס.
"הוא ולא אחר, צאי עכשיו מהאוניברסיטה, אני לוקח אותך לאנשהו".
"לאן?"
"הפתעה".