הפליט ממוליאמרטו- פרק 3 חלק א'

זה ניסיון אחרון לסיפור הזה :(
אם לא יהיה מספיק קוראים או לפחות 3 תגובות תומכות אז אני לא ימשיך איתו.
תהנו!

"אז איך הייתה התפילה הראשונה שלך אצל המיגרנט ג'וסטיציה?", שאל וילאם, פליט אנגלי שהצטרף למורדים, כמו לאונרדו עצמו, בטעות ובטעיית דרך. לאונרדו פגש אותו בזמן התפילה, הוא היה היחיד שפנה לעזרתו והראה לו את המקום של הפסוק הנכון ואת הלחן של המזמורים, מיד נרקמה ביניהם ידידות, ידידות שלאונרדו ידע שתימשך זמן רב.
"זה היה נחמד, אני עדיין בשוק שאני חלק מהמיגרנט ג'וסטיציה, זה החלום של כל אדם, ודווקא לא ציפיתי שהמנהיג פה יהיה יהודי".
"כן… אנחנו נשלטים בידי יהודי. היהודים הם אויבי ישו, הם אלו שהסגירו אותו לרומאים, הם אלו שגרמו למותו, אולי פרנצ'סקו שונה, אבל הוא עדיין יהודי, וצריך להוריד אותו למקום שהוא שייך אליו, אל הקבר!"
"אבל… הוא היה כל כך נחמד אליי, וחוץ מזה הוא זה שהוביל את כל המתקפות נגד המלוכה, הוא זה שהביא תקווה לאיטליה, הוא זה ששחרר שטחים נרחבים מאוד, איך אתה יכול להגיד שהוא צריך למות?!"
"תקשיב טוב, בסדר? זה שהוא מעניק תקווה זה בסדר, אבל איך נראה לך שהוא עשה את כל זה, לבד? לא! זה הכל בזכותנו, אנחנו נלחמנו את המלחמות שלו, בלעדינו הוא כלום, אבל הוא מקבל את כל התהילה, לא אנחנו, מי זה וילאם הפליט האנגלי לעומם פרנצ'סקו בוליאני דה רומא, המושיע של איטליה ומנהיג המורדים", זלזל ויליאם, "אה, סתם עוד יהודי".
"אבל…"
"שום אבל, זה לא משנה עכשיו. מעניין אותי עכשיו יותר מאיפה באת ולמה אתה פה?"
"אני באתי ממוליאמרטו, גם אם תחפש אותו במפות לא תמצא, סתם כפר פשוט שקבר לא קיים, אתה מבין? זה הבית החדש שלי, אין לי לאן ללכת, ומבחינתי פרנצ'סקו הוא הגואל שלי ושל כל איטליה, אז לא משנה מה תגיד עליו אתה לא יכול להניע אותי מדעתי".
"אני מבין, נפלת בתהילה שלו, זה בסדר. אתה חושב שהוא כזה נחמד? גם אני חשבתי ככה, הוא נותן לך הרגשה שהוא מכיר אותך אישית ואז הוא אפילו לא זוכר מי אתה, מקבל אותך בסבר פנים יפות ואז שולח אותך לאלף תורניות ושמירות, מעביד אותך 'כדי לשחרר את איטליה', ואז שוכח שעשית את כל מה שהוא אמר לך לעשות, כאילו זה לא באמת היה נחוץ לו, אבל אתה חושב אחרת, בסדר. אחרי חודש זה יעבור לך".
לאונרדו החליט לשמור את דבריו של ויליאם במוחו. "אני רוצה לרחוץ את עצמי. אתה יכול להראות לי איפה הבית מרחץ, בבקשה? אם יש פה בכלל בית מרחץ".
"למזלך, חברי הצעיר, יש פה בית מרחץ בכפר הקרוב, אבל מכיוון שאנחנו נודדים אז תצטרך עשות את זה מהר, אנחנו עוזבים בעוד חצי שעה".
"זה מספיק לי".
"אוקי לך צפונה, שם הכפר, אבל תמהר, אני רוצה עוד להכין תה אנגלי לפני שאנחנו עוזבים את המקום הזה, תה כזה עוד לא טעמת", קרץ ויליאם.
"תודה לך, על הכל", אמר לאונרדו ופנה צפונה. לאונרדו עבר ברכו דרך המרפאה, בה ראה חולים רבים עם מגוון מחלות רחב, את רובן זיהה, אך חלקן נראו כאילו באו מידו של השטן עצמו, אנשים היו מלאים בשלפוחיות אדומות וגדולות ולשונם לא נראתה לעין, חלקם הקציפו מפיהם, כנראה מתוצאה של רעלנים בגופם, וחלקם נראו כאילו הם מתים, רק חזם העולה והיורד העיד על כך שהם חיים. לאונרדו רץ מהאזור הזה כל עוד נפשו בו ותהה מה עושים כל אלו כאשר מעבירים את המחנה למקום אחר.
הוא פרץ לחופת היער שמובילה, לפי דברי ויליאם, לכפר שבו יש בית מרחץ. איך שהוא נכנס לתחום היער הוא ראה עולם אחר, שונה ממה שהכיר בכפרו, עולם מלא חיות פרא, סנאים שבורחים מפניו אל העצים, מגוון ציפורים ששרות כאילו במיוחד בשבילו, פרפרים נעים מפרח לפרח כדי לאסוף צוף, ועוד מגוון חיות שעסוקות בענייני היום יום שלהם. לאונרדו הלך ביניהם מוקסם מיופיו של הטבע. "תודה לך אלוהים, שבראת דבר כזה נפלא", לחש לעצמו. לאונרדו כמעט נשכב על מדשאת הפרחים הרכה למראה, אך פתאום אדם נכנס לשדה ראייתו.
האדם לא ראה את לאונרדו, הוא היה מרוכז מדי בסחיבת עץ בזמן שלאונרדו מצא מחסה מאחורי עץ קרוב. "אני מקווה שפרנצ'סקו יהיה מרוצה מהעץ הזה", מלמל לעצמו בזעם, "הוא העץ הכי כבר שהרמתי, כדאי לו להשתמש בו בתבונה, זה עץ שהולך ונכחד". האדם נראה בשנות השלושים לחייו, בעל זיפים ושיער חומים ומבנה גוף שרירי שבגללו נבחר למשימה. "אני מקווה שהוא ייתן לי תגמול על כך", המשיך האדם בעודו סוחב את העץ הכבר למראה בכל כוחו, "קשה היה להוציא את העץ הזה מחצר הכנסייה, הייתי צריך להרוג חמישה כמרים בשבילו, לא משימה קלה בהתחשב בזה שלכמרים היו פגיונות".
"פרנצ'סקו ציווה להרוג כמרים בשביל… עץ?", תהה לעצמו לאונרדו לאחר שהאיש יצא מטווח שמיעה. לאונרדו שכח את מטרתו המקורית ורץ לכפר בכדי לראות את הנזק שגרם האיש. ברגע שיצא מהיער ראה איש שמתחיל להפעיל את פעמון הכנסייה כאות לזה שיש מתנקש שהרג את חמשת הכמרים. לאונרדו זיהה מיד את הדרך לכנסייה משום שהכפר הקטן היה בנוי סביבה כמעטפת.
איך שהגיע למקום הוא ראה, את דלת הכנסייה פרוצה וגופותיהם של ארעה כמרים בעלי גלימות סגולות מתבוססים בדמם שלהם. בגג הכנסייה היה חור, כנראה שם עמד העץ לפני שנעקר משורשיו. קהל המתבוננים היה רב, ולאונרדו בקושי מצא את דרכו ללב האירוע. הכמרים שנותרו הצטלבו על גופות אחיהם ומלמלו "In nomine Patris, et Filii, et Spiritus Sancti" (מלטינית: בשם האב, הבן, ורוח הקודש) כאילו אלו הן המילים היחידות שהם יודעים להגיד. לאונרדו ניסה לעבור בין הקהל המתאסף מרגע לרגע, אך זה דחק אותו החוצה של הזמן, עד שמצא פרצה בין האנשים.
ברגע שהגיע לכמרים מיד הבין שהם מתו ישר, הפגיונות עדיין היו בידיהם, אך לא נראה שהיה בהם כל שימוש, לאונרדו מיד ראה שהאיש היה מקצוען, על איבריהם של הכמרים היה חתך מדמם של גרזן עצים, חתך נקי וישר, ללא סטיות. 'הם לא היוו לא יריבים ראויים, האיש כנראה מתנקש מקצועי אם הוא עשה עבודה כזאת חלקה', הרהר לעצמו לאונרדו. הוא ניסה להיכנס לכנסייה עצמה, אך שני שומרים מנעו זאת ממנו. הוא לא ידע מה לעשות או מה לחשוב, כל מה שויליאם אמר היה אמת, כל מה שחשב על פרנצ'סקו "המושיע" הוא שקר מוחלט.
הוא ראה את חילול הכנסייה עוד מרחוק, אך שהתקרב ראה את הנזק במלואו, גופת הכומר החמישית הייתה בתור תא הווידויים, ודמו נמרח על כל חוצו של התא, נראה שזה הכומר היחיד שלא ניסה להילחם לפני שמת, כנראה האיש נכנס לתא הווידויים כדי "לכפר על חטאיו" והרג את הכומר המסכן דרך המסך המפריד. על גזע העץ שנשאר היה מרוח דמם של הכמרים, כאילו הוא דמו של ישו הצלוב, והרוצח הוא הרומים והיהודים כאחד.
זה הספיק ללאונרדו, הוא רץ משם בכל כוחו, בחזרה למחנה, בחזרה לויליאם שאולי יסביר לו את פשר הדברים.