יומנים- התחלות(2)

*נקודת מבט חן*
בס"ד
 
אני אוהבת לקרוא ובין השאר גם יומנים. אז בכל יומן מספרים גם על המספר.
אז היי אני חן אני בת 15 לומדת בכיתה י'. אני דתייה אבל לומדת בבית ספר חילוני. יש לי אח גדול בשם כפיר, ואח תאום בשם ניר. שני אחים תאומים קטנים בשם גיל ויהל. ואח קטן בשם אביחיל. הוא נולד חודש אחרי שקיבלתי את היומן.
 
קיבלתי את היומן בעקבות ההודעה הקשה ביותר שקיבלתי. הוריי אמרו שזו דרך להתמודד עם ההודעה ועם חוויות גיל ההתבגרות.
 
אני לא אשכח את היום של ההודעה, זה היה בחופש הגדול.
ישבנו כל האחים (לפני שאביחיל נולד) מול אמי עם בטנה הגדולה ואבי החיוור.
אמי התחילה להגיד אבל עוד לפני שהוציאה מילה נשבר קולה והיא התחילה לבכות. היינו המומים ומודאגים, אף פעם לא ראינו אותה בוכה, אבי אימץ אותה אל חזהו. ואמר "אנחנו קיבלנו את התוצאות של הבדיקות היום." אני, ניר וכפיר החלפנו מבטים, משהו הסריח לנו בסיפור. גיל ויהל חייכו אל אבא ולא חשדו בכלום. "נו אז מה התוצאות?" דרש כפיר לדעת. אמי התייפחה בקול חזק יותר. לטשנו באבי מבטים שרוצים תשובה. "אני…. אני חולה בסרטן." אמר אבי וניסה להיראות חזק. אני, כפיר ושי היינו המומים ועיכלנו את ההודעה, ההודעה הנוראה מכל. התחלתי לבכות וניר חיבק אותי. כפיר חיבק את שנינו. וגיל ויהל שהיו בגן, שראו אותי בוכה החלו לבכות גם הם. "זה סרטן קשה? אתה תמות? כמה זמן זה עוד יימשך?" תקף כפיר את אבי בשאלות. "זה… זה סרטן שמתים, אין טיפול… יש לי עוד שנה" אמר אבי והשפיל את ראשו. אני ואמי הגברנו את הבכי. "נקרא לבן שנמצא בבטן אביחיל יוסף, יוסף על שמו של אבא…" אמרה אמי בעודה מתייפחת. התמרמרתי בליבי עוד בן, זה לא הזמן להעלות את זה. "חן, תשכיבי אותם" פקדה אמי בעודה מצביעה על אחיי הקטנים הבוכיים. "אני אבוא איתך" מלמל ניר. הרגענו את אחיי והשכבנו אותם. חזרנו לסלון, הייתה שתיקה מעיקה. אבא נעץ בי מבט ואמר "בגלל זה אני רוצה שתלכי לתיכון המצויין שבחרתי בשבילך, מבינה?!" שתקתי והנהנתי. ניר, כפיר ואמי לטשו בי מבטים נדהמים, כי יום לפני זה סיכמנו שאלך לאולפנה. "אני אלך לאן שאבא רוצה שאלך" אמרתי בחדות ונעצתי מבטים בכולם, "זו הבקשה בערך האחרונה שלו, ואני אקיים אותה, ואם לא יהיה לי טוב אעבור לאולפנה" סיכמתי את דבריי. ניר נעץ בי מבט, החזרתי לו מבט. ראיתי במבט שלו שאלה, עצב וכעס. לא ידעתי מה ראה במבט שלי. רמזתי לו שנדבר אח"כ.
השיחה איתו ועם כפיר הייתה לי קשה. אינני רוצה לחזור על הפרטים הם קשים וכואבים אך אפשר לומר שהם לא דיברו איתי שבוע. עד שעזבתי לסבתא בגלל שהיה לי רע. התכוונתי לא לחזור ולהישאר אצלה לתמיד. הם התקשרו ערב, ערב לבקש ממני לחזור. לא הסכמתי הסכמתי רק אחרי שבוע וחצי שכפיר, ניר ואמא הגיעו לסבתא כדי לקחת אותי. התווכחתי איתם חצי שעה. סבתי ששמעה איך התייחסו אליי נעצה בניר וכפיר מבטים והם השפילו את מבטיהם בבושה. לא הסכמתי להסתכל עליהם. אמי ביקשה "אמא אל תתערבי״.
הדבר קרה בחודש הראשון של החופש, בחודש השני נעצתי בהם מבטים קשים. לאחר יומיים לקח אותי ניר לשיחה ביקש שאסלח לו. החלפנו מילים קשות ולבסוף השלמנו.
 
שכחתי להזכיר שלמחרת ההודעה הוריי קנו לי את המחברת. חודש לאחר מכן נולד אביחיל.
 
אפשר לסכם ככה את הסיבה שהתחלתי לכתוב ואת "חוויות גיל ההתבגרות שלי".
 
אהה ועוד דבר אני לא סובל את הכתיבות של יומני היקר\ אוהבת אז לא להיבהל ולחשוב שזה לא יומן. אני מעדיפה לחשוב על זה בתור מחברת חוויות גיל ההתבגרות שלי.
*נקודת מבט מאי*
התחלה.
אלה היו השיעורי בית שלנו היום. די טמטום אם תשאלו אותי…
אני אמורה לכתוב משהו על התחלה. אז אולי אני יכתוב בעצם את ההתחלה של כל זה. של היומן אני מתכוונת. אבא שלי קנה לי את היומן הזה בהזמנה מיוחדת מניו זילנד כדי שאני יוכל לכתוב בו על ׳חוויות גיל ההתבגרות שלי׳. 
אז כנראה שכדאי שאני יתחיל…
אמא שלי עובדת בניו- יורק רוב הזמן וחוזרת בסופ״ש. אני כבר רגילה לזה… אבל באותה פעם אמא שלי לא באה איזה שלוש שבועות בערך,אז כשהיא התקשרה אליי ואמרה שהיא חוזרת ביום שישי אני ממש, אבל ממש התרגשתי!
אמא בדרך כלל לא שמה לב אליי ככה שהתפקיד שלי הוא למשוך את תשומת לב.
 אז ככה יצא שביום חמישי יצאתי לקניות שנמשכו חמש שעות! וזה כמעט שבירת שיא!
הסתובבתי בין החנויות וקניתי כל מה שהיא אוהבת. כמה קינוחים, ספר, ובגדים בשבילי כמו שהיא אוהבת. אלגנטיים כאלה. 
הלכתי אחרי המנקה והוריתי לה לנקות לכלוכים בלתי נראים, נתתי לטבחית תפריט של האוכל למחר ועוד כל מיני…
כשקמתי למחרת בבוקר ציפיתי לאמא בסלון. אחרי שהתארגנתי כמובן. טוב.
השעות חלפו ואמא לא הגיעה. אבל מטוסים יודעים לאחר וגם מוניות. אז חיכיתי.
אבל שכבר עבר יותר מדי זמן ניגשתי לסטודיו של אבא. שמתי לב שהוא קנה לה אגרטל עם פרחים חדשים. נכנסתי ואמרתי לו בהיסטריה שאמא עדיין לא הגיעה.
הוא התכוון לומר משהו שבדיוק צלצל הבלאקבארי שלו. ואלה חלקי השיחה ששמעתי-
״כן, איפה את?״
״מה?! את לא יכולה לעשות את זה!!״
טוב, אז אם לא בשבילי בשביל הילדה!״
״כן,כן בסדר, רק תגידי לה את זה את. למה אני צריך להגיד לה את זה?!״
״לא, אל תנתקי לי את…״
צליל הניתוק נשמע בחדר.
״היא לא באה נכון?!״, שאלתי אותו בשקט.
שתיקה.
״היא באה או לא, תענה לי!!!״, צעקתי עליו.
אבא הניד בראשו. לא, היא לא באה. וככה בערך התחיל התקף הזעם שלי.
התחלתי לבכות, לצרוח ולהתחרפן. זרקתי את האגרטל על הרצפה ובכלל לא שמתי לב למים ולשברים כשזרקתי את כל האוכל שהיה על השולחן. רק לאחר כמה זמן, כשנרגעתי התחלתי להרגיש כאב בכפות הרגליים. הסתכלתי למטה וראיתי שכל הרגליים שלי מדממות. חזרתי לבכות. למה היא לא אוהבת אותי?! למה היא לא באה?!
נילי לקחה אותי לחדר והרגיעה אותי. היא חבשה את הרגליים ופשוט ישבנו ככה בשקט.
״אני באמת כל כך נוראה?!״, שאלתי אותה.
נילי הופתעה,״ לא! ברור שלא! אם כבר את אחת הנערות הכי חמודות שאני מכירה!״
״אז…אז…״, אני אמרתי בין התייפחות לבכי, ״ אז למה היא לא אוהבת אותי?!״
לא אמרתי אמא אבל נילי הבינה שהתכוונתי אליה.״ברור שהיא אוהבת אותך! איך אפשר שלא?! היא פשוט…עסוקה בעבודה! וגם אם את חושבת שלא תזכרי שאני, אבא שלך, החברות וכל הצוות אוהבים אותך!״
ידעתי שהיא שיקרה בקשר לצוות. גם בדרך לחדר שמעתי את המנקה מתלוננת על ׳הילדה המפונקת הזאת׳.
נילי הלכה והשאירה אותי מול מסך הפלזמה. אני כל כך שונאת את אמא! אני שונאת אותה ואת איך שהיא גורמת לי להתנהג!
זה עוד לא הכל.
באחד הימים שמעתי קולות מהסקייפ במחשב(שהיה פתוח) אז נכנסתי לראות מי זה.
וזאת הייתה אמא שלי. עם עוד בן. והם שכבו. כמובן שמיד מזערתי את הסקייפ. ואז הגיעו המחשבות…
אמא שלי בוגדת באבא!
אבא המסכן!
הם גם דברו על זה שאמא שלי תבטל את הביקור שלה גם הפעם. כבר כתבתי שאני שונאת את אמא שלי?!
יומיים אכלתי את הלב איך לספר לאבא על זה כשבוקר אחד כשאני קמה אני רואה את אבא ואמא בסלון המשפחתי. הסתכלתי על אבא לבדוק אם הוא יודע. שום דבר שמסגיר.
הם אמרו לי שהם רוצים לנהל איתי שיחה. בשיחה הם אמרו לי שהם החליטו לחיות בפירוד- הם חיים לבד כאילו הם גרושים ואז הם יראו איך הם מרגישים ואם הם רוצים להשאר במצב הזה ולהתגרש לחלוטין או לחזור אחד לשני- לכמה זמן.
עם אמא לא הסכמתי לדבר באותו יום וגם עכשיו למרות כל הטלפונים שלה.
ואלה בערך חוויות גיל ההתבגרות שלי עד עכשיו.