my life isn't good without you – פרק 3

קפאתי במקום. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. הוא הסתכל עלי במבט דואג ועיניו נצצו. פרצופו הסמכותי הפך לפרצוף רגיש ומבוהל. השינוי הזה קצת הפחיד אותי.
"אדוני, הכל בסדר?" שאלתי והתקרבתי לעברו, אבל הוא פשוט קם וברח משם.
***
שבוע חלף מאז המקרה המוזר הזה, חג המולד הולך ומסתיים בקרוב. והמחשבות לא הפסיקו להטריד אותי.
"מי זה היה, ואיך הוא מכיר אותי? למה הכל כל כך מתוסבך! ולמה הכל חייב להיות מסתורי!" התהלכתי בכל בית הקפה והייתי עסוקה במחשבות.
"תפסיקי עם זה שרלוט," מארג' קלטה אותי וניסתה להרגיע אותי. היא שונאת לראות אותי לחוצה או עצבנית. "זה סתם צירוף מקרים. את לא השרלוט אליסון היחידה באנגליה. יש עוד המון." היא הוסיפה.
"אז מה" מלמלתי והחמצתי פרצוף. התיישבתי בכיסא ליד הבר ופניי נשענו על המרפקים.
"זה יעבור בסוף, תשכחי מזה. זה סתם מטריד אותך." היא הניחה את ידיה על הידיים שלי בניסיון כושל לגרום לי לשכוח.
"את יודעת מה? פשוט תלכי הביתה. מגיע לך קצת חופש." היא חייכה והרמתי את מבטי.
"אבל אי אפשר, אני חייבת לעב…" התחלתי לומר והיא ישר קטעה אותי. "לכי. פשוט צאי, אני יכולה לשלוט כאן על המקום לבד." היא אמרה וסימנה לי לצאת.
שלחתי לה חיוך קטן ועייף, עצם העובדה שלא הצלחתי לישון הרבה בלילות האחרונים גרמה לזה. .
הורדתי את הסינר ויצאתי מפתח הדלת. ושם חיכתה לי הפתעה קטנה …
"שרלוט!" אותו קול מפעם שעברה קרא בשמי. הרמתי את מבטי, וגיליתי אותו. את אותו האיש שגרם לי למחשבות כל כך עמוקות.
"אתה מוכן להסביר לי הכל?! מי אתה? מה אתה רוצה ממני? ולמה אתה מוכר לי כל כך??" הוצאתי את כל העצבים מכל השבוע עליו. מסכן.
"אז אני כן מוכר לך… אני כל כך שמח לשמוע את זה." הוא פלט חצי חיוך, ושוב פעם המון סימני שאלה הציפו אותי.
"מתי תגיד לי כבר? אני רוצה לדעת הכל." אמרתי בחוסר אונים, והוא פלט אנחה.
"בואי לבית קפה בקצה העיר, נשב ואני מוכן לספר לך הכל." הוא הוסיף.
"יש כאן בית קפה מולנו." גלגלתי עיניים וסימנתי לו להיכנס לבית הקפה של מארג'.
ישבנו באותו שולחן שהוא ישב בו לפני שבוע וברח. הוא זז באי נוחות במקומו, ואני הרמתי גבה.
"טוב אז…אני אעשה את זה הכי מהר שאני יכול. אני האבא הביולוגי שלך. אני מאוד מקווה שאת זוכרת אותי. אפילו שלא התראנו כבר 12 שנה, ובכן, חמשת השנים הראשונות של חייך היו מדהימות. אני זוכר כל בילוי קטן שלנו כמשפחה, והכל היה מושלם. עד ש..קרה מה שקרה לאמא שלך.." הוא סיים לומר ושלח אלי מבט מצטער. אני עמדתי קפואה, בדיוק כמו לפני שבוע. רק שהפעם הייתי נסערת הרבה יותר.
"שרלוט, בבקשה תני לי לסיים לדבר. אני מבטיח שאת יכולה לשנוא אותי אחרי זה, אני ראוי לכך, אבל אני חייב לספר לך הכל." הוא אמר במהרה, אך לא הצלחתי להוציא מילה. פשוט נתתי לו לדבר.
"עברתי להולמס צ'אפל צ'שייר.. ושם אני גר עד היום. מצאתי אישה ואנחנו ביחד. אני בחיים לא אשכח את אמא שלך, שרלוט. היא הייתה האדם הכי מדהים שהכרתי בחיי, והמוות שלה היה הדבר הכי קשה שחוויתי. אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך, פשוט ברחתי. והייתי אידיוט. אני כל כך מצטער." הוא סיים את דבריו. לא ידעתי איך או מה להגיב. פתאום, כל הטלנובלה הזאת נופלת לי על הגב. זה קשה, לדעת שאבא שלך פשוט נטש אותך, בגיל חמש, לבדך.. עם העולם.
השפלתי מבט. לא ידעתי מה לומר. אבל גם לא יכולתי להתאפק יותר.
"למה עשית לי את זה. כל ה-12 שנים האלה היו לי כסבל. אתה אפילו לא יודע כמה. השנים שהיו אמורות להיות הכי יפות ותמימות בחיי היו קושי גדול עבורי. אם כל כך אהבת אותי ואת אמא, למה נטשת אותי, למה לא לקחת אותי איתך. אתה פשוט עברת מכאן בלי להגיד כלום." הזלתי דמעה. הכל הפך לכל כך קשה לפתע.
"אני מתחרט ומשלם על זה כל יום. אני מבטיח לך שאני אהפוך אותך לבת המאושרת בעולם, אם תסכימי לעבור איתי לבית הנוכחי שלי." הוא אמר בשיא חוצפתו.
"הבת המאושרת בעולם?!" קמתי מהמקום בעצבים ודפקתי בחוזקה על השולחן. "בנתיים רק הפכת אותי לבת המתוסכלת בעולם, אני לא חושבת שאתה יכול להוכיח אחרת." התעצבנתי לחלוטין. לא האמנתי שזה יכול לקרות.
"אני מצטער אבל אני מבטיח לך שהכל יהיה בסד…." הוא התחיל לומר, אבל קטעתי אותו בצעקה. "כלום לא יהיה בסדר! ואל תפנה אלי יותר! הסתדרתי טוב מאוד בלי "משפחה". " צעקתי ויצאתי בעצבים מבית הקפה.