אישיות מפוצלת – פרק ראשון

"אני פוחדת לצאת."
הוא מהנהן, עיניו בורקות תחת משקפיו העבות. "למה את פוחדת?"
"אני מדמיינת. אני יכולה לראות מה יקרה."
העט שורט את הדף בקולות קצובים כאשר הוא מתיימר להבין אותי. את הסיבות לקיום החלול והממוקד שלי.
"מה יש בחוץ? מה את רואה?"
קולו משלח בי זיקי חשמל מתמשכים. יש בו רוע. כמו בכל בני האדם.
אני יכולה להרגיש את זה. את החייתיות והפראיות שרק מחכים לזמן הנכון לפרוץ החוצה.
"יש שם אנשים. הרבה מהם." זה כל שאני עונה.
"מה מפחיד באנשים? למה את לא רוצה לטייל בניהם?"
"אני לא רוצה שיראו אותי. אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהם יראו אותי. יסתכלו עלי, יבחנו…"
"את מפחדת שאנשים ישפטו אותך." הוא מדובב. חושב שהבין זה כבר את כל שאני.
"פוחדת מהם. העיניים, שפת הגוף. אני לא רוצה שיביטו בי."
ועיניו חוקרות את נשמתי. הוא מביט בי כמו כל אותם האנשים מהם אני מבקשת להתרחק. החרדה פוערת בי חתכים ישנים שעוד לא קיבלו הזדמנות להירפא. הם חשבו שעשו עמי חסד בכך שהביאו אותי לאדם הזה, הם חשבו שלדבר אתו יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, יגרום לי לרצות לדלג החוצה ולצחוק בין המון הולכי הרגל הממהרים לדרכם.
הם טעו. זה רק מחמיר את המצב. הם לא יודעים. הם לא יודעים… אך עלי לבחון את מילותיי בקפידה. עלי לשלוט בחרדה, שאם לא כן. היא תפרוץ שוב החוצה ללא הזמנה… היא תשתלט שוב ותגרום להרס…
אם זאת לא דוגמה מיני רבים לרוע הטמון בבני האדם, אני לא יודעת מה כן.
"את חושבת שאנשים בוחנים אותך כשאת לידם? למה דווקא אותך?" הוא מתעניין, כמו הייתי נושא מרתק למחקר.
זה הולך להתפרץ שוב. אני חשה בזה רוקם עור וגידים מתחת למעטה האיפוק שלי. אני נאנקת.
"ריין," הוא נוזף, חסר סבלנות. "עני על השאלה."
אני בולעת את רוקי במאמץ ומהנהנת. "אני מדמיינת. אני יכולה לראות מה יקרה." קולי חנוק משהו. אני משתדלת לאצור את המאבק ולא להניח לו לשוב ולצוף אל מעל פני השטח שוב. כי אם אתן לו, משהו רע יקרה. משהו ממש רע…
"אמרת את זה כבר." הוא מציין בחוסר שביעות רצון ושב לכתוב במרץ במחברת הטיפולים שלו.
"אני חוזרת על זה. כי זאת האמת."
עיניו מבזיקות לעברי מבט מסוקרן, "ואת סוברת שאני לא מאמין לך."
"אתה בן אדם." אני אומרת בפשטות, בעוד מחשבותיי לא מרפות, 'היא מתחזקת… היא…'
"וכך גם את."
אני מנענעת בראשי שוב ושוב, לא יכולה להביא את עצמי להפסיק. הקרע בריסון העצמי שלי הולך ומתרחב וקול מיוסר בוקע מגרוני,
יבבה ארוכה וצורמת.
"ריין? ריין!"
הקול שלו חודר רק במעט אל התודעה המעורפלת שלי. הכל סביבי הופך חיוור והדמויות המרקדות שבות.
הן מזמנות אותי בחיוך רך, הן מושיטות אלי זרועות ואוחזות בידי. פרץ צחוק שטני בוקע מבין שפתיי בעודי משתדלת לאצור אותו בפנים. אני לא חזקה מספיק כדי לעצור בעדו. הדמויות הופכות מגודלות יותר, מאיימות יותר. הן חושפות שיניים והידיים האוחזות בי מפתחות טפרים ארוכים הקורעים את בשרי.
הדמעות הצורבות מהוות ניגוד מושלם לחיוך המרושע שמבצבץ על פניי החיוורות אך הן מהוות גם שמץ של שליטה בגופי. במחשבה זו אני מנסה לפרוץ את המגננות של עצמי ולעצור בעד הגוף מתנועותיו החדות.
תנועות שאני מרגישה רק במעט. כי זה נגמר שוב, זה הולך לקרות בין אם ארצה ובין אם לא, היא הולכת לעשות כרצונה ונדמה שלי אין שום מילה בעניין…