פנית פרסה

פנית פרסה
סיפר לי איש מבוגר בבית הכנסת.

מעשה שהיה כך היה:
באחת מהטיסות שלי, ישב משמאלי יהודי שאכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו היה כתוב שמו, מר וינשטין, מה שהעיד שהוא יהודי. נשענתי אחורנית עד לסיום הארוחה שלו ואז פניתי אליו בעדינות: "אני לא רוצה להיות חוצפן, או לפגוע בך, אבל האם אפשר לשאול אותך שאלה?"
"ברצון רב" אמר האיש.
"אתה יודע שבטיסה הזו אפשר לבקש ארוחה כשרה?" שאלתי
"אני לא אוכל אוכל כשר" ענה ונעץ בי מבט מתגרה.
"למה אתה מתכוון, האם אתה מתכוון שבבית אתה אוכל כשר ובחוץ אתה אוכל הכול? או שמה הכשרות אינה מצווה בשבילך? " שאלתי
"אני לא אוכל כשר בכלל" ענה והוסיף:
"אני לא אוכל כשר כיוון שהקדוש ברוך הוא ציווה זאת, וכל מצווה שלו אני עושה להיפך". ענה לי בהחלטיות.

נדהמתי לשמוע את התגובה שלו ונדהמתי עוד יותר כשראיתי את הקעקוע של המספר על זרועו מה שאומר שהוא ניצול שואה.
"אתה באמת רוצה לשמוע מדוע אני נוהג כך?" הרגשתי שהדבר מעיק עליו וכי הוא מתלבט באם להמשיך בשיחה.
"אודה מאוד אם תספר לי מה הסיפור, אולי אוכל לעזור.
"איש לא יכול לעזור לי לתקן את העוול שעשה עמי הקדוש ברוך הוא, אבל אתי אספר.

"זה היה הבן שלי…" הוא אמר והוסיף "הבן שלי, זה הדבר ששבר אותי. החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שלא יכולתי יותר. במשך כל שהותי במחנה הריכוז היתה לי רק משאלה ושאיפה אחת ויחידה—-לראות את בני, כסריאל מנחם משתחרר ממחנה הריכוז. האימא שלו וכן כל האחים והאחיות נספו במחנות הריכוז ונשארנו רק אני והבן שלי מכל המשפחה. אבל היתה לי הרגשה שלמרות הכל, שנינו נשרוד ונשתחרר מהמחנה, נעלה ארצה יחד והוא יבנה את עתידו בארץ.

יום אחד כל האסירים רוכזו במסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות שמאחוריהם היתה חצר גדולה בה בוצעו תליות המוניות של יהודים. היו מחזות אימים…בני נצמד אלי ותפס חזק בידי כאילו אני יכול להצילו. היתה מהומה רבה. כל היהודים המובהלים החלו לרוץ לכל הכיוונים במטרה לברוח מהתופת. השומרים בעקבותיהם והם ירו בהם צרורות ורובם נפלו הרוגים.
כך איבדתי את הקשר עם הבן היחיד שנשאר לי. ומאז לא ראיתיו יותר.

"לאחר זמן מה נפגשתי בחבר שהיה עמי במחנה ונוכח באותה מהומה והוא סיפר לי שראה חייל המחזיק בבן שלי ויורה בו." מר וינשטיין התפרץ בבכי מר, למשך דקות ארוכות, נשאר שקט ובוכה בדמעות. כעבור זמן מה הוא ניגב את דמעותיו והוסיף: "הקדוש ברוך הוא ציווה להביא ילדים לעולם. אני שמעתי לבקשתו והביאתי ילדים לעולם אך הוא לקח אותם. הוא שלח את מלאכי החבלה כדי להרוג לי את כל הילדים שאלוהים ציווה להביא לעולם. ומאז אני שומר טינה לאלוהים ואני עושה את ההפך ממה שהו מבקש או מצווה.
אלוהים מצווה לא לאכול כשר ואני אוכל טרף
אלוהים ציווה לא לנסוע בשבת ואני נוסע בשבת
אלוהים ציווה לא להדליק אש ולא לעבוד ואני מעשן ועובד בשבת
את הכול אני עושה להיפך כדי למחות עת העוול שהוא עשה שלי".
הייתי נדהם משמיעת הסיפור. נשאנו שקטים ולא מביטים את בפני השני. לא החלפנו מילה נוספת עד שנחתנו בניו יורק כעבור 10 שעות טיסה. נפרדנו לשלום וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי-פעם אפגוש שנית את מר וינשטיין. אבל כעבור 4 שנים הגעתי עם משפחתי לישראל. הסתובבנו בכל הארץ זה היה בתקופת החגים, חגגנו שאת ראש השנה ואת יום הכיפורים. היה חם, יצאתי משער בית הכנסת כדי להתאוורר. ממול ראיתי אדם זקן היושב ומעשן סיגריה. הייתי בהלם…התבוננתי שוב ושוב באיש ונוכחתי לדעת שהוא לא אחר מאשר ידידנו מר וינשטיין. הבנתי שניתנה לי הזדמנות נוספת מהשמיים. "מדוע אני נתקל שנית במר וינשטיין, ודווקא כאן ממול לבית הכנסת. בטח זה לא מקרה והקדוש ברוך הוא זימן את אותה הפגישה"

ניגשתי שאליו לחצתי את ידו, הוא זיהה אותי ומיד זרק את הסיגריה ואמר לי: "זה רק לכבודך ולא מפני שהיום הוא יום כיפורים. אני באתי לעשן כאן, מול בית הכנסת כדי להרגיז את השם". אמרתי לו : "אתה רואה, אנשים חיים נפגשים, אני מבקש ממך להצטרף אלי לבית הכנסת, רק לחצי שעה , לא יותר. כי כעת עומדים לקיים טקס "יזכור" זוכרים את הנפטרים שאינם עמנו עוד. בוא תזכיר את שם של הבן האהוב שלך, זה יזכיר לך אותו ויהיה לך מרגוע לנפשך………."

דמעות מילאו את עיניו. חיבקתי את זרועו והובלתי אותו לבית הכנסת לעמדת החזן וביקשתי מהחזן שיואל לעשות אשכבה מיוחדת….מר וינשטיין נשמע לוחש את שם בנו –כריסתיאל מנחם בן יחזקאל סרגה- החזן הסתובב להביט באיש אשר לצידי וצעק: "אבא…אבא…אבא שלי…ומיד נפל ארצה מעולף. כל הגברים בבית הכנסת נדהמו ואחדים ניגשו לחזן כדי להעיר אותו מעלפונו. אך רק כעבור כשעה שלמה הוא התאושש והתעורר מעלפונו. מר וינשטיין והחזן נפלו איש על כתפו של רעיהו, בכו ולא האמינו שזה קורה להם. אז הבן (החזן) סיפר: "היתה מהומה רבה במחנה. יהודים ברחו לכל הכיוונים, אני אולצתי לעזוב את ידיו של אבי וכך לא ראיתיו לעולם. הייתי בטוח כי הוא נספה. פתאום חייל אחד תפס אותי, העמיד אותי לקיר ודרך את נשקו במטרה לירות עלי. משום מה היתה לו תקלה בנשק והוא התעסק כדי לתקן את התקלה ואני ניצלתי את המצב וברחתי כל עוד נשמה באפי. תוך כדי מנוסה ראיתי נזירה זקנה. היא החזיקה בי והכניסה אותי למנזר, שם שהייתי עד לגמר המלחמה…הודיתי לאנשי המנזר ועליתי ארצה."
"לא הפסקתי מהחיפושים אחרי אבי אך ללא הצלחה. היום אני נשוי ויש לי 6 ילדים". הוסיף.

מר וינשטיין המשיך בדרכו ודבק באמונתו לאורך זמן…אך ביום אחד…יום הכיפורים, החליט לסטות מדרכה ולעשות פנית פרסה, הוא הסכים לקחת את הצעד שכל כך לא האמין בו,– לבקר בבית הכנסת– ודווקא ביום הכיפורים…רק אז..הוא זכה לראות את בנו האהוב שמעולם לא חלם לפגוש. אי פעם בחייו.