נסיכה סודית- פרק 17

הגעתי למירוץ. פול פתח לי את הדלת של הלימוזינה, ואיתה הוא פתח את הצרחות של האנשים. חייכתי לכולם והצרחות רק התגברו. שני שומרים הגיעו וליוו אותי לבמה. "את צריכה לדבר קצת" פול לחש לי. "על מה?" שאלתי אותו. "רק להגיד בהצלחה וכל זה, השנה זה אחריות שלך" הוא אמר. "אבל לא הכנתי שום דבר!" אמרתי בעצבנות. "בהצלחה" הוא אמר לי ועליתי לבמה.
"היי" אמרתי בחיוך מאולץ. כולם צרחו וצרחו. "רק רציתי להגיד בהצלחה לכל אלה שמשתתפים במירוץ" אמרתי. "אז בהצלחה לכולם, ורק שתדעו ששווה לנצח" אמרתי בחיוך מתגרה. ראיתי מרחוק את איתי. חייכתי אליו, והוא לא הסתכל עליי. ירדתי מהבמה והתיישבתי על הכיסאות של בני המלוכה, ליד ההורים שלי. יריית האקדח שמודיע על תחילת המירוץ נשמעה, וכולם רצו במהירות. "טוב, כדאי שנלך לקו הסיום" אבא שלי אמר לי בחיוך. קו הסיום היה מאחורינו, אז מי שהיה חכם מספיק היה עושה את הקיצור. חיכינו, וחיכינו, וחיכינו, וחיכינו. ואז שמענו צרחות מקו הסיום. סובבתי את הראש וראיתי אותו.
"הגעת ראשון" אמרתי לו בחיוך. "כן" הוא אמר בלי שום הבעת רגש. מה קרה פתאום? למה הוא ככה? "איתי, מה קרה?" שאלתי אותו ונעמדתי לידו. "עזבי, כדאי שתחזרי למקום שלך, שלא יחשבו שאת מדברת עם פשוט עם" הוא אמר לי והסתכל עליי עם העיניים הכחולות שלו. "על מה אתה מדבר איתי?" שאלתי אותו, ואז שמעתי עוד צרחות. "אנחנו לא סיימנו לדבר, איתי" אמרתי לו וחזרתי למקום שלי.
".. במקום השני, הוא הגיע לארצנו ממנובה, אדוארד סטיוארט!" הקול של חברי הטוב, בלייק, נשמע מהרמקולים הגדולים. קמתי ונתתי לו מדליה. "אז אין מצב לדייט?" הוא שאל אותי בחיוך. "אין מצב לדלי של חלב עיזים?" שאלתי אותו בחיוך והנחתי מסביב צווארו את המדליה.
"ובמקום הראשון, הוא רק הגיע לארצנו היפה וכבר מנצח, איתי גאולה!" כולם צרחו, ראיתי את נטשה מסתכלת עליי בשוק. התקרבתי להביא לו את הגביע היפיפה. "בוא לחדר שלי עוד שעה" אמרתי לו וחייכתי לכולם. "בשביל מה? לשמוע עוד שיחה של אבא שלך, הוד מעלתו כמובן, על אדוארד המדהים?" הוא שאל אותי. "תודה" הוא אמר ולקח את הגביע, וירד מהבמה.
כולם התפזרו, הכניסו אותי ללימוזינה, והתחלנו לנסוע בחזרה לארמון. "פול, אתה יכול להסיע אותי בחזרה לשם?" שאלתי אותו. "למה?" הוא שאל אותי. "אני צריכה לבדוק משהו" אמרתי לו. "אוקיי" הוא אמר וחזרנו בחזרה. מזל שההורים שלי החליטו לבקר גן ילדים ולא לבוא איתנו לארמון. נסענו ונסענו, ואז ראיתי את הראש של איתי מבצבץ מאופנוע אחד. "תעקוב אחרי האופנוע הזה" אמרתי לו. הוא הורה לנהג לעקוב אחריו, ויצאנו למרדף אחרי איתי.
הוא חנה, ועלה לבית שלו. "תודה פול, אני אעדכן אותך אחר כך" אמרתי לו ויצאתי מהאוטו. מזל שלא לבשתי שמלה היום. עליתי במהירות במעלית, וכמובן, אם היה לו בית כזה יפה בישראל, איך לא יהיה לו פנטהאוז מושלם במרכז עיר הבירה? דפקתי לו בדלת. הרגשתי שהוא נשען על הדלת ובודק מי אני, ואז שמעתי צעדים נעלמים. הוא לא מכניס אותי לבית שלו. "אתה לא רוצה שאני אצווה עליך לעשות את זה נכון?" צעקתי לדלת. הוא פתח קצת את הדלת. "כן הוד מעלתך?" הוא שאל בציניות. "תן לי להיכנס" אמרתי לו והסתכלתי עליו. "למה?" הוא שאל. "כי ככה אני מבקשת" אמרתי לו. "אוקיי, לחצי דקה" הוא אמר לי ונתן לי להיכנס. התיישבתי על הספה הענקית שהייתה לו בסלון. "מה את רוצה?" הוא שאל אותי. "תשב לידי" ציוויתי עליו בעדינות. הוא התיישב בחוסר סבלנות. "מה? את רוצה לשתף אותי בזה שאדוארד חכם, יפה, נחמד, ואיך אפשר לשכוח- בין מלוכה של איזה מדינה מזדיינ.." נישקתי אותו. הוא שתק ועלה עליי. "יפה לך גופייה" הוא מלמל. קירבתי את הגוף שלו אליי. התהפכנו והוא נפל על הרצפה, ואני עליו. "רגע, אלינור" הוא התנתק ממני מתנשף. "מה?" שאלתי אותו. הוא קם והתיישב על הספה. "אני מתאפק שלא לנשק אותך כרגע, כי אני רוצה קודם לדבר איתך" הוא אמר, בלי להסתכל על הפנים שלי. חייכתי. "על מה?" שאלתי אותו והתקרבתי אליו. "לא, אל תתקרבי, זה יגרום לי לנשק אותך" הוא אמר והרים את המבט שלו אליי. "מה רע בזה?" שאלתי אותו. "שאת נסיכה, ואני בחור, פשוט, שלא ברמה שלך בכלל, שלא מגיע לך בחור כמוהו, מגיע לך הרבה יותר מזה, הרבה יותר ממני" הוא אמר. "אתה הבחור הכי מושלם בעולם הזה איתי, כסף זה ממש לא הכל בחיים, וזה לא כאילו חסר לך, ואני בכלל לא מדברת על זה בכלל" אמרתי לו והחזקתי לו את היד. "אתה שונה מכל הבחורים שיצאתי איתם, חלק רצו אותי בגלל שאני נסיכה.. חלק היו מגעילים ושוויצרים.. חלק.." הוא קטע אותי. "אי אפשר לרצות אותך בגלל שאת נסיכה. את הבחורה הכי מדהימה שראיתי" הוא אמר והרים את הראש אליי. "אני.."