הפליט ממוליאמרטו-פרק 2 חלק ב'

אנטלוני עזב בסופו של דבר את הרציף שבמוחו בתקועה רק מחשבה אחת, עליו למצוא את בנו וביחד איתו להציל את אשתו.
לאנטלוני לא היה מושג לאן בנו רץ, או אם הוא מת מהפלישה, או שמא לא שרד את היער שמקיף את חורבות הכפר, או ש… הוא כבר לא ידע מה לחשוב.
הוא טייל בחורבות, הפך כל אבן, ניסה לזהות כל גופה, וכל גופה שזיהה ניסה להעניק לה קבורה נוצרית הולמת, כל כד זהב שמצא התיך בנפחייה שנשארה שלמה בכדי שהזהב יסחף יחד עם מי הנהר הקרוב, "אף אחד לא ראוי לזהב המחולל הזה", אמר לעצמו, "למה לעזאזל הם באו לפה? מה הם רצו? אין פה שום דבר מיוחד, סתם עוד כפר בדרום איטליה, הכפר אפילו לא על המפה, האנשים פה תמיד היו נחמדים ועזרו לכל הטועה בדרכו ולכל מי שיצא בשלום מהיער מלא החיות והמלכודות, הסיבה היחידה היא בוודאי מרגל שרצה את הכסף של תושבי הכפר לעצמו, והאדם היחיד שיש לו העוז והכסף לעשות זאת הוא פרנסוה, הצרפתי הארור שתמיד מדבר על שליטתה של צרפת באיטליה ביום מן הימים."
אנטלוני כבר סייר בכל הכפר בחיפוש אחר בנו, אפילו גופתו, משהו שייתן לו רמז, אפילו הקלוש ביותר להמצאות בנו, אבל שום דבר, הדבר היחיד שנותר לו לעשות הוא לנסות לעקוב אחרי נתיבו של בנו בזמן בריחתו, דבר שלא עלה כל כך יפה, עד שראה נעל זרוקה בשולי היער, הנעל שאותה לאונרדו נעל ביום הפלישה, הנעל שהוא עצמו, אביו, הכין עבורו בשביל ללבוש לחגיגות מינויו של הכומר החדש שהייתה אמורה להתקיים ביום שלאחר השריפה, אך לא תתקיים, בגלל התוקפים הנוראים.
אנטלוני בדק שהנעל היא אכן של בנו לפני שאסף אותה אל חיקו ונכנס ליער, הוא מיד ראה את נתיב ההרס שהפולשים השאירו במנוסתם אחרי ביזתם המוצלחת, אך ראה נתיב קטן יותר של ענפים שבורים, אדמה כבודה ושיחים מעוכים, הוא מיד ידע שזה הנתיב שבנו ברח בו.
וכך צעד אנטלוני, הגבר הגבוה, שחור השיער, בעל העיניים הירוקות לצעוד בנתיב שבנו השאיר במנוסתו, תוך כדי שהוא משאיר כל מה שהוא יודע מאחוריו במטרה אחת, למצוא את בנו ולהתחיל איתו חיים חדשים, ביודעו שהחיים שידע עד עכשיו, חיי הנוחות, השלווה והשלום, מסתיימות עכשיו.