הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 16

הגיע הזמן. היא ירדה למטה מלווה במרי. היא זקפה את ראשה בחשיבות. במשך כל הזמן לפני, היא חשבה על מה שאמר לה ויליאם. תוכנית התגבשה במוחה אך העדיין לא הגיע הזמן להוציא אותה לפועל. היא נכנסה לאולם, שהיה מלא באנשים מכובדים שבאו לכבוד הנשף, ושמעה קריאות התפעלות מכל עבר. היא הסתכלה על מרי, שעמדה לידה מורכנת ראש- כי ככה היה נהוג כלפי משרתים ומשרתת אישיים- וראתה שהיא מחייכת. היא לבשה שמלה בצבע לילך ועליה רשת תחרה לבנה. שרווליה היו צרים מכתף עד מרפק, ומהמרפק פתוחים ומעוגלים. היא היתה עם חצאית בלון, כמובן. היא היתה קשורה בסרט לבן בצורת פפיון.
בניגוד לשאר הממלכות, רק במלסיה יודעים לייצר אותן קלות, כך שהן יכלו לזוז בלי חשש.
הן התיישבו במקומותיהן, ליד המלך והנסיכים. המולת הקולות התחילה לדעוך ואנשים התיישבו במקומותיהם.
המלך הרים את ידיו. "אנחנו כאן כדי לחגוג את יום הולדתו ה-21 של בני הבכור- אדוארד." מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר. "יום הולדתו? " לחשה אמבר חמרי. "המלך והנסיך לא אמרו לי דבר על זה " היא הצטרפה אל מחיאות הכפיים. מרי ציקצקה בלשונה. "הו השתמש בתאריך הזה בשביל המבחן, הרי הם חשאיים. נתיני הממלכה לא יודעים דבר עליהם פרט לכך שהם נערכים." הם הפסיקו את שיחתם והקשיבו למלך. "…ואני מקווה שכולם חושבים כמוני." הוא צחק ואחריו צחק הקהל. "אז, באו נתחיל." הם קמו וכל אחד ניגש אל בת זוגתו לריקוד. הנסיך ניגש אל אמבר והושיט לה את ידו. "התסכימי לרקוד איתי? " שאל בנימוס. "כמובן." אמרה ונתלה את ידו.
ויליאם ישב ליד אביו ושניהם צפו ברחבה. מרי ישבה עם קבצת משרתים שלא עבדו. פעם ראשונה בחייה היא הרגישה שהיא לא משרתת. למעשה היא תמיד הרגישה ככה ליד הנסיכה. היא הסתכלה על עצמה בהתפעלות. הנסיכה התעקשה שהיא תלבש משהו אחר משמלת המשרתת שלה. היא לבשה כעט שמלה בצבע טורקיז וחוט בצבע סגול כחול רקום סביב. למותניה היה קשור סרט בצבע ירוק חלש. השמלה השתלבה יפה עם גוון עורה, שהיה קצת לבן.
"התרצי לרקוד?" שאל קול. היא הרימה את ראשה וראתה מולה את מהשרת שהתווכחה איתו אז. ידו היתה מושטת לפנים. "אתה לא עובד? " שאלה, עדיין לא נוגעת בידו.
"אני משרתו האישי של הנסיך ויליאם. הוא נתן לי חופש היום." אמר בצחוק.
"לא ידעתי שתה משרתו האישי של הנסיך ויליאם."
"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עלי." הוא הביט אל תוך עיניה, והיא הרגישה שהיא נשבת.
"בשמחה " אמרה ולקחה את ידו. הם הלכו לרחבת הריקודים. "אני יוביל." אמר ותפס ביד אחת את ידה, וביד השנייה את כתפה. היא הניחה את ידה בידו והשנייה על מותנו. הם התחילו לדבר אחד על השנייה והוא אמר לה שגילו הוא חמשה עשר. היא הסתכלה הצידה בחטף וראתה את אמבר ואדוארד רוקדים בצידה השני של הרחבה. השיר נגמר ואנשים התחילו לחזור למקומותיהם והתיישבו למנה ראשונה.
"טוב אז, אני צריך לחזור לנסיך שלי." אמר. "ודרך אגב קוראים לי שון."
היא חייכה לעברו. "מרי." היא נופפה לו לשלום וחצתה את הרחבה אל הנסיכה . כשהיא רתה אותה היא נופפה לה לשלום. אמבר חיבקה את מרי כשבידה כוס משקה. "איך היה? " שאלה הנסיכה. " ראיתי שרקדת שם עם מישהו."
"היה בדר ונהנתי מאוד. אבל מה איתך?" שאלה אותה. "אני מקווה שאת לא מתחילה להשתכר לי, אחרת אני לא הצליח לסחוב אותך לחדר." היא צחקה והסתכלה עליה. "אל תאדגי, אני לא שיכורה. קדימה נלך לאכול."

הערב עבר עליהן בנועם ומרי התקרבה יותר אל שון. מצד שני, אמבר הרגישה שהיא מתרחקת מאדוארד.
כל הערב הוא שיגר עליה חיוכים, אבל היא לא הרגישה שהם אמיתיים. הם היו מזויפים, כמוהו.
"אני עייפה." אמרה אמבר, יותר לעצמה ויצאה אל המרפסת שהיתה מחוברת אל האולם.הרבה זוגות ישבו שם ושתו, או סתם ישבו. מרי עזבה אותה מזמן והלכה לרקוד עם שון. עכשו היא נשענה על המעקה לבד.
"אז סוף סוף את לבד." אמר קול מאחוריה. זה היה ויליאם. "מה קרה?"
"כלום, אני סתם עייפה. רקדתי כל כך הרבה פעמים שהתעייפו לי הרגליים." אמרה והתיישבה בכבדות על ספסל שהיה לידה. "אני מרגישה כאילו כל העולם מסתובב סביבי. תגיד, אפשר לשאול שאלה?" אמרה ושינה נושא.
"כן, ברור." אמר מבולבל.
"איפה אמא שלך? אני לא זוכרת שפגשתי אותה אי פעם."
"היא.." אמר. "היא מתה. אי לא זכיתי לראות אותה." קולו העצוב הדהד ברחבי המרפסת שהתרוקנה.
"אני מצטערת, לא ידעתי פשוט-"
"זה בסדר, לא יכולת לדעת." הוא התקרב אל המעקה ונשעם עליו. הוא החזיק בידו כוס שמפניה חצי ריקה.
"אתה שיכור? אתה לא נראה טוב." זו הפעם הראשונה שהיא הסתכלה עליו הערב, והיא חששה ממה שראתה.
"לא מה פתאום, שתיתי רק…שתים או חמש כוסות.." אמר בגמגום בין שיהוק לשיהוק. הוא ניסה להתקרב אליה, אך ניתקל בקצה הספסל ונפל עליו. "אלוהים, אתה שיכור לגמרי." היא התקרבה אליו ובלי התראה מוקדמת הוא משך בידה.