הפליט ממוליאמרטו-פרק 1 חלק ב'

אני מקווה לתגובות תומכות ומתקנות :)

"תרוץ! תברח מפה!" צעק אנטלוני על בנו לאונרדו.
הוא ווידא שהילד התרחק מספיק בשביל להתחיל להילחם בפולשים הנוראיים שבאו לפשוט על כפרו, הוא הוציא את חרבו ורץ לכיוון מרכז הכפר.
בעוד הוא רץ הוא שיסף כל פולש שנקרא לדרכו, הוא חיפש רק דבר אחד, את אשתו, הוא לחם את דרכו לכיכר השוק, לשם היא הלכה כדי לקנות מצרכים, הורג כל אדם שנקלע לטווח חרבו.
הוא ידע שדינו של הכפר נחרץ, אין שום סיכוי להדוף את הפולשים, בטח שלא לכבות את כל המבנים שנשרפו, הוא ידע שממש ברגעים אלו הנשים היפות נאנסות על ידי הפולשים, ושלצערו ולמרת רוחו, אשתו הייתה אחת הנשים הכי יפות בכל האזור, אם לא היפה ביותר.
ברגע שהגיע לשוק הוא ידע שהיא לא תהיי שם, הכיכר הייתה ריקה והוא ראה את הדגל של הפולשים, נץ שנושא במקורו צלב על רקע בצבע תכלת כשמיים שנראו מהכפר לפני שהפולשים באו והאוויר התמלא בעשן השריפה, נעוץ בדוכן הגדול ביותר, הדוכן של הכנסייה ששם נהגו לקרוא לאנשים את העתיד "באישורו של האל".
לפתע הוא ראה גלימה בצבע תכלת כרקע הדגל נעלמת בפינת הרחוב, הוא רץ לשם כאילו כל חייו תלויים בכך, אך ברגע שפנה, הבין שאיחר, השוק היה המקום הכי קרוב למעגן, והוא הספיק לראות את אשתו נישאת לסירה של הפולשים חצי עירומה.
"לא!", הוא ידע שאיחר, אך בכל זאת רץ כדי לנסות לשחרר את אשתו, אך גם הריגת כל האנשים שהיו על המעגן לא עזרה לו.
"היא איננה", לחש לעצמו, "אני לא מאמין שהיא איננה".
הוא ישב שם זמן ארוך והתאבל על אשתו, עד שירד הלילה והשרפות שככו, אף אחד עוד לא עזב מכיוון זה, הוא ידע שנכשל בתפקיד שהטילו עליו, שמור על הכפר, אבל אף אחד כבר לא יכול להאשים אותו, אין כבר מי שיאשים אותו, כולם מתים, ואשתו, אשתו היקרה, נלקחה משם על ידי פולשים ואנסים כדי להיות שפחת אדונם.
לבסוף הוא נרדם על הרציף בבכי מר.