Dance/ פרק 4 – נעלי פוינט.

נכנסתי לסטודיו וראשי קדח בחוזקה כמטען חשמלי טעון, חשתי שעוד רגע ואני אתפוצץ ואכנע לטעם החיים.. קמתי כל כמה זמן בלילה כך שעיגולי שינה שחורים וחיוורים כחושים תחת עיניי, ואני כל רגע פולטת אנקה של כאב וייאוש..
מהמראות המזעזעים מלאי האימה והפחד, המתח והסיוט שראיתי אתמול.
המבט שלו פשוט לא מניח לי, ועצם העובדה שכאחות טובה איני יודעת מה שלום אחי כלל לא מנחת – אך מה שבאמת מדהים אותי זו אור התחושה שראשי ריק..
אך למרות הכול אני חשה כה מלאת אנרגיה כואבת ומייסרת בעצמתה המענה חסרת כל טיפת הרחמים, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שקורעת את הכול.. את מיתרי הנשימה, הצווחה הזו שאני כה משתוקקת לצווח מבעד לרעותיי רק מחמירה את המצב, אני חשה שאין לי די כוח.. שמשהו שגדול מעליי, חזק יותר רומס אותי וגורם לי לשקוע ולהיבצר בעצמי.
"הלנה, היכן נעלי הפוינט?" שאלה אותי מגי בעת ובעונה אחת שנעזרה בבר על מנת לבצע חימום.
לפתע עיניי נקרעו לרווחה ובטני התהפכה בתחושה מחליאה, חשתי כיצד אלפי צביטות… כרסומים מכרסמים כל טיפת עור, טורפים אותי עד קוצר נשימה והכול משתתק, אוי אלוהים אדירים.. לכל הרוחות – רק לא זה!
"לעזאזל.." פלטתי בלחש וטמנתי את ראשי בין זוג ידיי.
הפוינט האהובות זרוקות אי שם בכיתת הלימוד של שיעור פיזיקה, או שג'ק האלים והמטורף חסר התקנה לקח אותם על מנת לבצע פעולת נקמה.. רק לא זה!
"ממתי את שוכחת פוינט?!" היא שאלה בזעזוע מוכת הלם וחרדה ולא עוזרת כלל. "השיעור כבר התחיל, אבל תתחמקי ותרוצי לחדר". היא לחשה מבעד לשיניה בזמן שהתקדמה לכיוון המורה יחד עם כל שאר הקבוצה.
"אבל הם לא שם.." לחשתי בייאוש ובחוסר אונים, גם חשתי כה ירודה ונחותה חסרת כל.
"הלנה?" שאלה המורה בקולה העדין.
"לא הבאתי את הפוינט.." לחשתי.
היא זקפה גבות בהפתעה וכל הקבוצה החלה בריכוליה, עליי. מעולם לא הייתי מוקד תשומת הלב, גם מעולם לא רציתי זאת… תמיד השתייכתי לקבוצת המתבודדים אשר סובלים בשקט ומסוגרים בעצמם, אהבתי זאת ואני תמיד אוהב.. את הפרטיות ואת הידיעה המנחת שכלל לא חושבים עלייך ומרכלים לטוב ולרע, בעיקר לרע..
גלגלתי את עיניי, ועכשיו, התלמידה המצליחה ביותר, שכחה פעם ראשונה בחייה את נעליה היקרות מפז.
"יש לך שלוש דקות ולא יותר להביא אותם". ירתה לעברי המורה בארסיות.
השפלתי את ראשי והעברתי משקל מרגל לרגל בזמן שכרסמתי את ציפורן הזרת הדקיקה והקטנה ביותר. "א..אב..אבדתי אותן.." פלטתי בלחש ופשוט יצאתי מהכיתה מבוישת ונבוכה יותר מתמיד.
עכשיו היה לי ברור שאני חייבת למצוא את ג'ק, חייבת לתבוע היכן הוא מחביא את הפוינט שלי! הנעליים שבלעדיהן איני יכולה להתקיים!
נכנסתי למזכירות ומי אם לא אחר ישב שם לצד השולחן המשרדי הקטן העשוי מעץ מלא וטוב, וויליאם הפסיכולוג.
"שלום לך הלנה". הוא חייך אליי.
"מר רובינסון". החוויתי ברשמיות. "האם ידוע לך היכן גברת פידלס המזכירה?" שאלתי קצרת נשימה, הוא היה לבוש היום עם חולצה לבנה שכפתוריה היו פתוחים, מכנסו היה משופשף במעט, עיניו התכולות שידרו חוזק אך גם ידידות מעוטה.. אלוהים אדירים, הוא נראה כה יפה וכובש כך.
עקמתי את אפי ובלעתי את רוקי.. למה לי לחשוב כך על האדם המבוגר הזה?
"היא חלתה היום ואני מחליף אותה כי כנראה שכולם כאן בטוחים שהם בוגרים ולא זקוקים לפסיכולוג" הוא קרץ לי. "וקראי לי וויל בבקשה". הוסיף כדרך אגב.
"מדוע לי לקרוא לך כך?" פלטתי ונסגתי במעט לאחור.. קרביי להטו ודמי התפרע בכל גופי, חשתי כיצד כל איבר, מערכת ותא קורסים בגופי ואני קצרת נשימה..
מתח כה עז ובמעט חושני הלם בין שנינו, חזי במעט כאב מאור עובדה זו.. אך ראשי רק נמשך אליו יותר, כעש לאש.. ונשרף.
"כי אני הבנתי ששיטת הפסיכולוג לא מצליחה לגרום לך להיפתח בפניי, אז אני חבר שלך! עכשיו, מה הוא רצונך בדיוק?" שאל בחביבות.
הוא כה מתוק עם החיוך המאיר והמדבק הזה שלו.. שריריי התכווצו בפעם אחת מענה ואלפי צביטות מדגדגות וממכרות במיוחד כרסמו את גופי.. וזה כה רצוי..
מדוע להיות לצדו כה מורט עצבים? כה מטריף דעת?
"היכן בדיוק ג'ק, התלמיד החדש לומד?" שאלתי בחצי חיוך.
"יש לנו המון ג'קים כאן.." צחקק רק מעצם הביטוי.
צחוק כה מדגדג.. צמרמורת חלחלה בי וכרטט עז הלמה והדהדה בכל גופי ונשמתי..
"הוא חדש, שיער חום, עיניים כחולות, לא קשה לפספס אותו.." מלמלתי ולרגע חלמתי עליו שוב.
"בהחלט נשמע אחד כזה". פלט בחריפות וויליאם ואז כמישהו שהבין נגש במהירות למחשב וזרק כנראה את מערכת השעות.
"הוא אמור להיות בשיעור היפ- הופ עכשיו". הודיע ברשמיות ובבגרות. מראה החבר הטוב התפוגג ונשכח כנראה, טוב שזה היה מהיר.

איני מאמינה שאני פשוט יושבת, לבדי, נועצת מבט בנקודה לא ברורה בחלל המסדרון הלבן חסר הצבע ובמעט חיים ומחכה לו.
ואם הוא יקניט אותי..? או יתגרה..?
איני מתכוונת להניח לו להשפילני בקלות, אך מצד שני..
בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי, תנשמי הלנה.. תנשמי.. נסתי להזכיר לעצמי.
אני כה מפחדת מהלא ידוע, אהיה חייבת לדבר אתו מדוע הוא פגע באחי? כן, אהיה חייבת, ברור.. אך מה תהיה תגובתו?
חשתי כיצד בטני מתהפכת ואני חשה רטט חשמלי עז וכואב, כה מייסר חסר כל טיפת הרחמים הולם בי ועוד רגע איני יכולה להחזיק זאת עוד וצווחת בייאוש..
אבל למזלי הצלצול של סיום השעתיים מתריע על כך שהן הגיעו לתומן והזמן לצאת להפסקה!
כל תלמיד ותלמידה שיצאו.. רק גרמו לי להיות מתוחה יותר ויותר.. כה מקווה שהוא חולה או הבריז, כה משתפנת ועוד רגע מותירה אפילו את הפוינט מאחור ובורחת..
לא אוכל להתבונן לו בעיניים ולא ללכת לאיבוד, זו עובדה! קרביי להטו וחשתי כיצד אני רועדת… כשהוא יצא מהחדר.. התבונן בי בחצי חיוך שגרם לדמי להתפרע בעורקיי, הצמרמורת אשר הצליפה על גבי עמוד שדרתי ועלתה על גבי שכמותיי.. שחדרה אפילו מעבר והדהדה בכל איבר ואיבר בגופי שיתקה אותי וכה שרפה, פגעה היישר בלב וגרמה לי לפלוט אנקת ייאוש צורבת..
בלתי ניתן למנוע את הבלתי נמנע, אין כל דרך לברוח עוד.. אהיה חייבת להתמודד.
"לא באת". הוא אמר ללא כל טיפת רגש.
"לא רציתי.." צייצתי מנסה להשתלט על סערת הרגשות, כה תכננתי במשך השעה וחצי האחרונה את כל מה שאני אומר לו ובין רגע הכול מתפוגג, מתעופף ונעלם לו באופק הרחוק כשאני מתבוננת בו.. לבי הולם בכזו מהירות ובקול עז שאני בטוחה ששומעים זאת למרחק של קילומטרים.. הסומק מתלהט על גבי לחיי ואני יודעת שזה נראה מזוויע.. כשהוא מחייך חיוך שובבי וגורר אותי אחריו..
הרטט הזה שבמשיכה, כה מענג.. חום ידו המחוספסת במעט כה מענגת ומשכרת חושים ואני רק רוצה שהוא יגרור אותי כך ולא יניח לי.. לא משנה בכמה השפלה זה כרוך.
"את חצופה.." הוא פלט במעט נזיפה.
"ואתה אלים.." הגבתי במעט מגביהה את קולי.
הוא לא ענה לכך, יודע שאני צודקת.
הגענו לחצר האחורית והתיישבנו על גבי הספסל.
"אפשר בבקשה את הפוינט שלי?" שאלתי בתוקף והגשתי לו את ידי.
"את כה ישירה אה?" שאל בצחקוק.
"ואתה כה חוצפן! ג'ק אין לי שום קשר אליך, פגעת באחי והייתי חייבת לתקוף.. עכשיו הבא לי את מה ששיך לי!"
לפתע פניו החווירו והוא פלט בלחישה מיוסרת. "הוא אח שלך..?"
"כן, והוא אדם מדהים, כמלאך! מדוע עשית זאת?" שאלתי בתימהון, הוא כנראה יותר להוט לדבר מאשר להביא לי את הפוינט ולגמור את הקשר הלא ידוע שסורר בינינו כמה שיותר מהר..
באיזשהו מקום בלבי, איני יכולה שלא לשמוח שזה מה שהוא בוחר.. אולי מעצם העובדה שיש לי הזדמנות במעט לטהר את השאלות הקודחות? או.. שיש לי יותר זמן לבלות בחברת אליל היופי והחן הכובש והאפל הזה?
הוא נע מצד לצד באי נוחות ונשם עמוק בזמן שגלגל את עיניו וגרם לי בין רגע להיות קצרת נשימה ונדהמת, העיניים שחדרו כה המון לליבי, שהצליחו בכזו מהירות לפרוט על גבי מיתרי נשמתי.. התכולות כים הצונן והמזמין לשחייה ביום קיץ חם, לא הקפואות והקרות של אתמול..
שגם היו כה מפתות וגבריות מצד שני..
נשכתי את שפתי התחתונה, לטוב ולרע.. יש לי משיכה עזה לגבר הזה.
"כמה שנים את רוקדת?" הוא שאל.
"מגיל שלוש, אך מה זה קשור עכשיו?!" שאלתי בבלבול.
"מרשים". חייך אליי. "אך ממתי את רוקדת על הפוינט?" שאל.
"מגיל 11 אני מניחה.. מתי שיכולתי איכשהו, יש לזה גיל מסוים, זה לא קורה בין לילה.." הסברתי במשיכת כתפיים, נזכרת מההתרגשות הרבה בפעם הראשונה שנעלתי את הפוינט..
עצמתי את עיניי מתענגת מהזיכרון המתוק שמחמם את כל כולי ושמרה בי מעט שקט ושלווה..
"את באמת אוהבת זאת נכון? את כל הריקוד.."
"זה הדבר היקר לי ביותר, הדרך שלי לשבור את החומות ולפרוק את לבי ואת רגשותיי, אני חשה כה שלמה וחופשייה, כציפור שיצאה לחופש מהכלוב, אני אוהבת זאת באמת.. אנא, הבא לי את הפוניט". הסברתי בלהט.
הוא התבונן בי מוקסם. "הלוואי שלי היה תחביב.." מלמל, עדיין לא מגיש לי את הנעליים המבוקשות!
"למה אתה מתכוון? אתה באקדמייה לריקוד, רוקד היפ הופ! זהו התחביב שלך!" צחקקתי.
"האמיני לי שהייתי נותן הכול בשביל לא להיות כאן.. אני חייב כי.." מלמל בכאב אך מיד השתתק ופלט בקשיחות, גבו התקשח גם הוא וטווי פניו הקרים ללא כל ההבעה מאתמול, המבט הקפוא כקרח בעיניו חזר. "אני מצטער על מה שעשיתי אתמול לאחיך, אני מצטער שראית אותי כך, קחי". הוא זרק אליי את הפוינט והלך משם.
"אבל אני רואה אותך עכשיו כך!" קראתי לו. הוא השתתק לרגע והסתובב אליי.
"מה את רוצה.. קבלת את הנעליים המקסימות שלך!" הוא שאל בטון נוזף גורם לי לחוש ילדה מעצבנת וסוררת במיוחד.
"רק הסבר.. הוא אחי למרות הכול, מה הוא עשה?" שאלתי ברכות מנסה לרסנו.
הוא נשם עמוק וטמן את ידיו הגדולות בפניו שהסתירו הכול, לא.. אל תעלם.
"כי הוא שכב עם אחותי". הוא אמר בלחש, ללא כל טיפת רגש, ללא כל טיפת התחשבות, כדרך אגב.
"אולי הם היו חברים.." לחשתי לא מאמינה.
"הוא בכוח עשה זאת.. אני מצטער מאוד אבל כמו שאת מגנה על אחיך, אני הגנתי על אחותי".
הייתי מוכת חרדה והתכווצתי בתוך עצמי, תום.. המתוק, הרגיש והמופנם לא יכול לעשות זאת.. הוא אינו מסוגל לפגוע באף בן אנוש וחיה, הוא כה תמים וטוב.. לא, לא אחי שלי! לא האח שאני אוהבת ומאמינה בו, בוטחת בו..
לא ייתכן שהוא גרם למשהי בכוח לשכב עמו!
"לא יכול להיות.." לחשתי בקול מיוסר והפוינט צנחו על גבי הדשא, זה הכה בי כמכת ברק, כמכה מתחת לחגורה והשתתקתי..
לבי כאב וצרב בחוזקה.. בטני התהפכה שוב ושוב והייתה לי תחושה שאני עומדת להקיא..
"אני מצטער.." לחש וחיבק אותי בחום, מצמיד אותי לחזהו השרירי במיוחד. "לא רציתי לספר לך אבל את כה עקשנית.."
לא ידעתי מה לומר, מה להגיב, מה לחשוב.. ידעתי שאלו חייו של תום, הוא כבר בן 19 ועצמאי בדרך שלו, אך לכל הרוחות.. זה מזעזע ומחריד.
לי עשו זאת בעבר.. הוא יודע עד כמה הדבר הרגיש, והוא עושה זאת בעצמו לנערה מסכנה אחרת?! כיצד הוא מעז?!
פשוט בכיתי ואת כל הרעב הצובט והמחליט שבבטני, את הטעם המר של הכדורים מהיום בבוקר, את התחושות שלי כלפי הפסיכולוג, הפצע המזדהם שברגלי.. שכה צורב ומייסר, פרקתי בפניו.
"בבקשה הלנה, אל תבכי.." הוא לחש ונשק ללחי.
לא רציתי לעזוב אותו, להרפות.. האדם הקר והכה חם הזה.. שכה חדר עמוק ללבי.. שכה דבוק בי, שאני כה דבוקה בו, כלואה וחקוקה ככלא..
אני מאוהבת.
"זה בסדר.." שקרתי ונסתי להבליע חיוך.
ואז בדיוק אחי התקרב אלינו וקרא. "לא אמרתי לך להתרחק מהסדיסט הזה?!"
עיניי נקרעו לרווחה, הדפתי את ג'ק בכה חוסר השלמה מפניי וצווחתי עליו. "הוא סדיסט?!"
תום התבונן בי במבט חלול ואז הוא הבין..
נדהמתי מעצמי, פעם ראשונה בחיי ששברתי את מילתו ויצאתי נגדו.