Dance/ פרק 3- מטורף.

התבוננתי בג'ק משותקת, נדהמת וחסרת כל נשימה.. חשתי כיצד אני רועדת, כמעט וצווחת ממבטו האפל והמפחיד, הים התכול שצף דרך זוג עיניו הנדירות אשר נדמות שנוצרו אך ורק למענו הוקפאו ונהיו קרות וקפואות, כקרח טעון ומחשמל..
טווי פניו היו חלקים ומרובעים במיוחד, קשוחים חסרי כל הבעת פנים ורגש, רק התבוננו בי, חדרו לתוך עיניי הירוקות במקצת וגרמו לי לכשול במקומי וליפול, למזלי נשענתי על הקיר וזה חסך לי את עוצמת הנפילה, אך ידעתי שכלל לא חשתי את מגע הקיר הקר והמחוספס שצרב בגבי..
כל מחשבותיי התרכזו אך ורק באליל היופי והחן שנהיה כה אפל לרגע..
"מה את רוצה?" הוא פלט בחריקת שיניים, בקול מאיים.
הקול הדהד בראשי וגרם לכל כולי לקרוס, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בטני הסתבכה ונקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, דמי נזל מפניי וחשתי כיצד קרביי לוהטים.. אוי, אלוהים אדירים.. מה קורה כאן לכל הרוחות?!
הפניתי את ראשי ממנו, יודעת שאיני יוכל לסבול את המחזה המורט עצבים הזה והתבוננתי בפצוע, עיניי נקרעו לרווחה, אוי לא, תום!
"מה אתה עושה ג'ק..?" לחשתי לא מורידה את עיניי מאחי הגדול, המלאך השומר שלי, היחידי שנשאר לצדי מבני משפחתי, שלא מכיר אותי כלל אך תומך בי וכמגן הטוב ביותר בעולם תמיד לצדי.. אוי.. רק לא הוא! רק לא ממנו..
"לא ראית את זה!" הוא תקף אותי.
"אל תצעק עליה סדיסט אחד!" פלט תום בארסיות ובחריפות עזה בזמן שהתרומם, נאחז בקצה שולחן העץ על מנת לעזור יציבות.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
"לכי מכאן, לכי מהמטורף הזה!" ציווה עליי ללא כל טיפת רגש.
"שתוק!" פקד עליו ג'ק והתקרב אליו כשהחגורה שלו בידו.
עיניי נקרעו לרווחה ובין רגע כל הרגשות שלי לאדם הזה התפוגגו והיו כאינם עוד..
אחזתי את נעלי הפוינט בין זוג ידיי הרועדות, נסתי להחדיר איכשהו מעט אוויר לנשימה.. נסתי להתמודד עם המצב הכה מטורף חסר כל קצה הגיון, לא ייתכן שהבן אנוש הכובש הזה מסוגל לבצע זאת.. חסר תקנה שהוא סדיסט!
אך הוא פגע באחי.. איני אוכל לעמוד כפסל בלי לעשות דבר, וללא כל חשיבה זרקתי לעברו את זוג הנעליים והם פגעו ברעש חבטה בראשו.
לא הרשיתי לעצמי להשתהות ולו לרגע וברחתי מהמקום במהירות האפשרית.

החדר של הפסיכולוג כה חמים ונעים, השטיח בצבע חום נדמה כאדמה לחה, הכורסאות בצבע השמנת כה רכות ומזמניות למנוחה קלה, התמונות של עצי הסתיו הנושרים משרים כה המון שקט ומעט רומנטיות, הספרים הכבדים נראים מרשימים במיוחד וכמובן, היהלום שבכתר- מר רובינסון, הפסיכולוג החכם.
התיישבתי לידו והחדר כלל לא הצליח לרסן ולו במעט את סערת הרגשות שהתחוללה בי, חשתי שאני נשרפת, מתפוגגת, נרמסת ונעלמת..
חשתי כיצד מוחי קודח וזה כה מייסר, כה מענה חסר כל טיפה של רחמים.. שריריי נמתחו לאגרוף אחד וקורע מורט על קצה עצבים..
דמי התלהט וצמרמורת קרה וכלל לא נעימה ומדגדגת הצליפה שוב ושוב ושוב על גבי עמוד שדרתי.. חשה את חגורתו של ג'ק מוטחת בי, בטני התהפכה פעם אחת מחלחלת, מיץ מרה עלה בגרוני וחשתי שאני עומדת להקיא..
אך לבי דפק והלם בפראות חסרת כל שליטה לא בגלל המחזה שראיתי לפני מספר רגעים, אלא מהדאגה העזה שלי לאחי היקר! מה איתו? הוא בסדר? הוא הצליח לברוח?
אך בירכתי מוחי.. ברובו לפחות.. במקום מסוים שמקרין ישירות למוח אני חושבת על ג'ק והדמעות עולות בעיניי..
"הלנה, יקירה, מה קרה?!" תבע שוב מר רובינסון לדעת.
התבוננתי בו, עיניי נצצו מהדמעות, כיווצתי את ידי לאגרוף קשוח והרשיתי לטיפה אחת ומלוחה לנזול על גבי ברכי..
"אני לא רוצה לדבר.." לחשתי.
"בבקשה חמודה, אני מבין שקורה משהו, אך איני יודע מה הוא.. נסי לסמוך עליי, בבקשה!" הוא התחנן והניח את המחברת בצד, זקפתי גבות מבולבלת, מה הוא עושה?
"למה הנחת את המחברת בצד..?" לחשתי, הוא תמיד צמוד למחברת הלבנה המחליאה הזו שלו.
"איני רושם דבר, אני כחבר שלך עכשיו, קראי לי וויליאם או וויל בקיצור, שפכי את לבך". הוא אמר בחביבות ופתח במעט את כפתורי חולצתו והפשיט ממנו את חליפתו החומה והכבדה, פרע במעט את שערו הזהוב והזוהר במקצת עם ברק בלתי ידוע וחייך אליי חיוך אשר חשף שורת שיניים ישרות ולבנות במיוחד..
חייכתי למראה זה, הוא בהחלט נראה יותר צעיר כך, וגם הרבה יותר יפה טוהר..
עקמתי את פניי, מגעילה שכמוני, הוא בן 26!
"אני באמת שלא יכולה.." לחשתי, כמובן שיכולתי, מה אכפת לי מג'ק? לו לא הייתה כל בעיה להכות נער תמים, שהוא גם במקרה אחי.. אני גם בקושי מכירה אותו, אז למה לכל הרוחות איני מסוגלת לדבר עליו? מה מונע וסוגר את פי מלחשוף את מה שראיתי.
"וויל.. אני מצטערת, אבל אני באמת שלא צריכה אותך.. מאז ומעולם הסתדרתי בעצמי ואם המורה שלי חושבת כך אז היא צריכה בעצמה פסיכולוג!" אמרתי בהחלטיות וקמתי ממוקמי ופתחתי את הדלת לרווחה.
"ההפסד הוא כולו שלך". הוא קרא מאחוריי וסגר את הדלת.

השעה הייתה תשע וחצי בלילה, השמיים היו שחורים ואפלים יותר מתמיד, חסרי כל כוכבים וירח.
קצוות צמתי הרטובה הרטיבו במעט את השטיח הצהוב של חדרנו ועדיין נראיתי חיוורת ומזוויעה להרחיד.. אך כיצד לא אוכל להיות כזו?
לא יכולתי להפסיק לחשוב על ג'ק, הדרך שבה הוא נשמע ונראה כה מפתה וכובש בבוקר.. ובצהרי היום נראה כה אפל, הדרך שבה עיניו הקפואות הצליחו להשתיק אותי ולגרום לי להיפרם בכזו מהירות, הדרך שבה ראיתי את אחי היקר והאהוב מוטח על גבי הרצפה כשהוא מדמם מאפו ומצחו אדום – סגול, הדרך שבה הוא התקדם עם החגורה לעברו ולא הפסיק לפקוד עליי בקשיחות..
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, התנערתי ממחשבותי ונשמתי עמוק, אני חייבת להירגע.
פתחתי את הדלת לרווחה, היה שם פתק, גלגלתי את עיני, עוד שטות בוודאי, פתחתי את הפתק בחוסר ברירה, בתחילה ידי הייתה יציבה אך בסופה היא רעדה והפתק נשמט מידי:
"אנו חייבים לדבר. פגשי אותי עוד רבע שעה בספסל שבחצר האחורית.
ג'ק. "
הבחור שגרם לי להיות שקטה להדהים אך בתוך עמקי נשמתי מחרישה להחריד עוד רוצה שנפגש? ומי אמר שאנו חיביים?
הוא חייב טיפול רציני, הוא חייב לדבר עם עצמו ולעשות חשבון נפש!
לא איני נפגשת איתו, ואם הוא כועס על זריקת נעלי הפוינט..? ואם הוא יכה אותי גם..?
הרי היום תום אמר בפירוש.. הוא סדיסט.
קרעתי את הפתק לחתיכות הקטנות ביותר שהייתי יכולה, זרקתי מבעד לחלוני ושקעתי במיטתי.
בין רגע נרדמתי.
בלי כל חשק ליום למחרת.