הכאב שבאהבה\ פרק 13

~מנקודת מבטה של מישל~

חשתי כה מיותרת וחסרת אונים, פשוט עמדתי על גבי הדשא הרך והירקרק במיוחד בזמן ששיחקתי בטלפון המיושן חסר כל התועלת שלי והנחתי לקרני השמש להצליף על גבי ראשי החשוף בחום כה עז וצורב, ללא כל טיפת רחמים ואנושיות.. מוחי שרף וקדח וחשתי שאני עומדת לצוות מרוב דיכאון..
אך דבר לא נפלט מבעד לפי, לא הייתה לי כל טיפת כוח לדבר, חשתי כיצד החור השחור שבחזי רק גדל וגדל, גורם לכל תא, מערכת ואיבר לקרוס ולהירחב עד עפר בגופי.. חשתי כיצד אני כה ריקה ואפרורית, ואין דבר שמסוגלת למלות את הדיכאון שבי.
נייל כועס עליי, הוא אינו רוצה כל קשר עמי, הוא בטוח שבגדתי בו בזמן שאיני ידעתי עם אנו בכלל זוג!
אני יודעת שהוא אינו יכול לעשות זאת.. שאין לו זכות! אך הכאב הממית, פשוט חזק מכך.. דמי מתפרע בעורקיי וקורע אותי, אך בקושי, רק את מה שנשאר ממני..
ככלי שבר שבור, ששום דבר לא מתעופף לא לדרכו, אלא אני מרוכזת וקבוצה בתוך עמקי יסוריי, נותנת לשקט המחריד בעוצמתו הצורמת להביס אותי ואין כל דבר מנחם להיאחז בו..
אני פשוט נופלת, צונחת..
"אפשר לדבר אתך..?" שמעתי את קולו עם המבט הילדותי והמושך במיוחד, קרביי בערו ושריריי נמתחו לאגרוף אחד ומורט כל קצה עצבים.
רק מצליל קולו אני מצליחה ליפול, להסתנוור, להיכנע.. וזה כה מנחם.
"מה?" שאלתי בחדות. אהיה חייבת להגן על עצמי, הוא פגע בי. נקודה!
הוא לא יכעס וינזוף בי כילדה סוררת ומרדנית! הוא אינו יכול לשפוט אותי בכזו מהירות!
מדוע הוא נפגע..? למה..?
"מישל, טעיתי". הוא פלט בקול שבור. "אני מצטער.. יצאתי כה חסר תקנה, לא הבהרנו את היחסים בינינו.."
רק עצם העובדה שהוא עומד מאחוריי, מתנצל.. מתנצל שנחזור, בפני ילדה כה רגילה כמוני.
עצם העובדה הזו הכתה בי כחוזקה ובכאב חסר כל רחמים, כמכה מתחת לחגורה והשתתקתי. הצלחתי רק לפלוט גם באותו קול שבור. "פגעת בי.."
"אני מצטער, מכל לבי, באמת! תוכלי אי פעם לסלוח לי..? או לפחות לשקול זאת..? את חייבת להבין איזה עינוי כה מייסר וצורב היה לראות אותך מתנשקת אתו". הודה.
ידעתי שאם אביט לו בעיניים אשרף, וגם מעל הכול.. הוא אינו חשב שפגע בי? הוא אינו חושב שאפילו.. שאפילו, לכל הרוחות – שבכיתי בגלל החוסר חשיבה שלו? רגשותיי לא חשובים? אני חייבת לסלוח לו בכזו קלות? הוא בכלל ראוי לזה?
לפתע עיניי קרעו לרווחה.. הוא רוצה אותי כחברה שלו, זה ברור, וגם אני רוצה אותו.. יותר מידי, אני כבר דבוקה בו, כלואה וחקוקה ככלא ללא כך דרך חזרה.. אך האם אני ראויה לו?
"אינך חושב שאני נפגעתי? כשצעקת עליי.. כשהאשמת אותי בכזו מהירות.. שברת אותי, כן פשוט כך! לכל הרוחות, מעולם לא חשתי כך כלפי מישהו, מעולם לא חשבתי שמגיע לי בכלל הזכות לחוש כך.. זה היה עינוי כה מורט עצבים.. למה.. למה היית חייב לעשות זאת נייל..?" התפרצתי ולבסוף נשמתי עמוק, סוף כל סוף הוצאתי זאת החוצה.
"מישל.. בבקשה.." הוא לחש בשפתיים קרועות וחשתי את הרעד שלו, כדומה לרעד שלי.
"הנח לי!" פלטתי בארסיות, איני יכולה לסבול זאת עוד.. לא.. פשוט לא! אני אשבר, אצא כה חסרת חשיבות, כה קלה לצידו.. ואיני ארשה לכך לקרות.
התקדמתי לכיוון דוכן הצמר גפן.
"הביטי בי!" הוא קרא לי. המשכתי ללכת. "מישל תסתובבתי עכשיו!" קרא בתוקף, כמצווה.
התבוננתי בו.. ונדהמתי.
הוא כורע ברכיים, ידיו שלובות האחת בשנייה ועיניו כה שבריריות..
נייל הורן, מוואן דיירקשין, כורע ברכיים ומתחנן בשבילי..
בשביל שאפסיק לכעוס עליו.
בשביל שנייה ביחד.
אלוהים אדירים – כיצד אוכל לסרב לו?! ואז זה פשוט התפרץ ממני, עזרתי לו להתרומם, קרבתי אותו אליי, התעלמתי מכל הסביבה, מכל הרגשות ונשקתי לו בלהט ובחושניות, את כל האהבה העזה שלי לאדם הזה, את כל הכעס והכאב, את כל הגעגוע והתשוקה..
פרקתי בנשיקה הזו.
בנשיקה הראשונה שלי!

~מנקודת מבטה של שחף~

כשאני לצדו, כה קרובה אליו.. מרחק של צעד ואני יכולה ללכת עמו יד ביד, זה מרגיש לי כה נכון.. הרטט העז והחשמלי, שקודח בינינו, במתח ובתשוקה כה רבה.. הפער הקטן הזה, המורט כל עצבים שאני כה משתוקקת וכמעט עומדת בפיתוי על מנת להיות קרובה אליו עד כמה שיותר.. להעביר יד בשערו, לחייך אליו, להביט לו בעיניים בלי לפחד, כה חזק ממני.. כה רצוי..
אני פשוט חשה כעש מסכן, שנמשך לאש המסנוורת והחזקה ביותר בכל העולם, נמשכת יותר מידי ונשרפת.
מה שיקרה לשנינו אם הותיר לתחושות הללו לכבוש אותי, ליצר הזה להשתלט עליי.. אני כה רוצה לקיים אותו אבל פוחדת מלב שבור, פגעו בי מספיק לכל החיים: החברים, המשפחה, הבני זוג..
כל האנשים הקרובים ביותר ללבי דקרו את הסכין החדה ביותר בעולם והנציחו אותי.. איני אוכל להניח לכך להתבצע שוב, אני אמות.
"רוצה לעלות על רכבת ההרים?" שאל בצחקוק.
נשמתי עמוק וגלגלתי את עיניי, חייבת לשכוח מהרגשות שלי לאדם הזה. "אני מפחדת.." לחשתי.
"באמת?!" שאל ועצר במקומו לרגע, במבט מופתע עד מאוד.
זקפתי גבה ושאלתי בבלבול. "מדוע אתה כה מופתע?"
"זה בהחלט לא רגיל לראות נערה כה מבוצרת וקשוחה כמוך מפחדת מדברים שטותיים כאלה.." מלמל בזמן שהעביר יד בשערו, נשכתי את שפתי התחתונה ועיניי נדלקו כזוג פנסים.. כה משתוקקת גם להעביר שם יד.. הפיתוי המתוק הזה והכה אסור.. אני כה נמהרת וכמעט נוגסת בתפוח המורעל ונותנת לדברים השטותיים הללו להביס אותי. וזה כלל לא מנחם.
"תתפלא שגם אצלי מתקיימות נקודות תורפה.." מלמלתי.
"אני אשמח לדעת מה הן.." פלט בסקרנות בזמן שהתור לרכבת ההרים התקדם ואנחנו בעקבותיו. "אנו מתגברים על הפחד". הוסיף בקריצה חמודה.
אתה הנקודת תורפה הקשה והמכאיבה ביותר שהייתה לי מאז ומעולם! צווחתי בראש.
"אם תחכה אולי תדע בסוף.." פלטי ביבוש.
"מדוע עד כה קשה אתי עדיין?" הוא שאל בחוסר אונים.
"אני פשוט אדם פרטי מאוד זאין, איני נוהגת לחלוק את הרגשות אם האנשים, ואתך חלקתי יותר מידי.. אתה חייב להבין זאת ולכבד". עניתי ברצינות.
הוא רכן ולחש לאוזני, גורם לקרביי להתלהט ולקוצר נשימה בלתי נסבל אך גם כה מתוק.. אוזני צרבה כשהוא לחש. "האמיני לי שאין אחד שמכבד זאת יותר ממני.."
אלוהים אדירים.. אלפי צביטות, כרסומים כרסמו כל פיסת עור וחדרו כל כך עמוק.. פרטו על גבי מיתרי הנשימה וגרמו לי לפלוט אנקת ייאוש ואהדה לאליל הקשוח והמתוק הזה.. שריריי התכווצו האחד בשני ובטני התהפכה מספר פעמים, דמי נזל מפניי וחשתי כיצד אני כושלת ונופלת מרוב שאני שיכורה ממנו..
לפתע ראינו את אד, החבר לשעבר שלי.. אלוהים אדירים, לכל הרוחות – מה הוא עושה כאן?!
הוא פגע בי.. אחרי כל מה שעשיתי וויתרתי עליו בשבילו.. הוא היה טעות, טעות איומה שלעולם לא אסלח לעצמי אליה.. יש לו בעיות כה קשות, הוא דפוק בראש וחסר כל קצה תקנה!
הוא שבר את לבי פעם ראשונה, ואחרונה שמישהו יצליח שוב לשבור.
"היי יפהפייה, הייתי בטוח שכבר לא אראה אותך יותר". קרץ לי. עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד גוש הדמעות עומד בגרוני, מה הוא עושה כאן לכל הרוחות?
דווקא עכשיו? דווקא היום? לא.. הוא.. הוא יהרוס ויחרב עד עפר הכול!
"סליחה אתם מכירים?" התערב זאין.
"ברור, היא חברה שלי". אמר בביטחון מלא בזמן ששילב את ידיו האחת בשנייה.
"את מה..?" פלט זאין והתבונן בי במבט.. במבט נבגד במעט, פגוע..אוי לא זה עינוי.. רק לא המבט הזה, בבקשה.. אל תביט בי כך, זה הורג אותי.. באמת.
"לא, הוא חבר לשעבר! האמן לי שהוא סתם משקר ו.." מיהרתי להגן על עצמי אך אד התערב עוד קצת ואמר.
"היא תמיד נהגה לשחר בשני בחורים.. כן בהחלט.." מלמל. "אבל תמיד אני הייתי המעודף עליה, לא כך, מתוקה?" שאל בקולו העמוק והמגרה במעט שפיתה אותי מלכתחילה.. שמשך אותי אליו.. אך אחרי מה שהוא עשה לי, אני רק רואה בו דמות כה גועלית חסרת כל לב ונשמה..
וכשזאין נעמד לצדו, אד נדמה כנעל בית ישנה ומסריחה!
אך לא היה לי די זמן להגיב לפני שהוא חיבק אותי חיבוק ארוך ונשק ללחיי. "מה אתה עושה?!" זעקתי ודחפתי אותו מפניי, עיניו של זאין נדלקו והוא האדים במקצת וללא כל חשיבה הוא הטיח את אגרופו בלחיו של אד.
הוא במעט היה מטושטש מעצם המכה אך במהירות הגן על עצמו ובעט בבטנו ולאחר מכן הטיח את אגרופו בחזהו, זאין שנפל על הרצפה התרומם במהירות וזרק עליו את הכיסא שהיה מונח לצדנו ולאחר מכן החל להטיח את אגרופיו בפניו, וכך זה נגרר למכות.
התבוננתי שם , ודמעות עלו בעיניי.. לא, הוא נפגע, זאין נפגע בגלל העבר שלי, לא!
עמדתי ביניהם ונסתי להפריד עד כמה מהר שאני יכולה. "בבקשה תפסיקו! אתם נראים כמו שני תינוקות!" זעקתי.
אך לשווא, הם לא טרחו אפילו להקשיב לי. ולפתע.. חשתי את חום ידו של זאין, מוטחת בפניי, נפלתי לאחור והלחי שלי כה צרבה..
האבטחה הגיעה ופנתה את שניהם ועזרה לי.
הייתי כה מטושטשת.. כה שברירית.. הכול היה כל כך מבלבל, כל כך מסחרר..
עד שאבדתי את כוחותיי..
והכול נהיה שחור.