הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 14

היא הראתה לו את סוגי הדגים ואת הפרחים, ואת הירקות והדברים השונים שהיו שם. הם שיחקו תופסת ומחבואים… כשהתעייפו לשחק, נזכר הנסיך באביו. 'הוא בוודאי דואג לי ' חשב. "אני צריך לחזור לאבא שלי. " אמר לנסיכה. "בסדר, מרי תוכל לעזור לך למצוא אותו." אמרה והסתובבה לעבר הדלת.
"אבל איך- " התחיל והשתתק. הנסיכה הרימה את ידה הימנית וצלצול חלוש כמו של פעמון נשמע באוויר.
כעבור כמה דקות נפתחה הדלת ומשרתת- יותר נכון ילדה- נכנסה לחדר. "זאת מרי. היא המשרתת שלי, " היא רצה וחיבקה אותה. "וגם החברה הכי טובה שלי."
"למה את מחוץ למיטה בשעה כזאת?" שאלה. "ומי זה? "
"קוראים לי ויליאם. אני נסיך המלון השני." אמר וקד בנימוס. היא חייכה לעברו. "הוא רוצה לחזור לאביו, את יודעת איפה הוא? " שאלה אמבר את מרי. "כן, " אמרה. "בואו, אני יוביל אתכם אליו." הוא יצאו מהחדר, וחזרו במבוך המסדרונות של קודם. הם נעצרו מול דלת גדולה והמשרתת נקשה בדלת. "פתוח"
נשמע מבפנים. היא פתחה את הדלת והם נכנסו פנימה. החדר היה מרוהט ומסודר בעדינות, והקירות היו צבועים בנגיעות זהב. זה היה חדר שמתאים למלך- למרות שלא היה במעמד מלא למלך-. מנורת בדולח גדולה היתה תלויה על התקרה והפיצה אור לבן בחדר. "ויל הגעת," קרא אביו. "נו, נהנת לשחק עם הנסיכה? " שאל. הוא הרים אותו על הידיים ודגדג אותו בבטנו. "כן," צחק ויליאם בקול. "היא חמודה מאוד, וגם בגילי. קוראים לה-" הוא הסתכל על הדלת, אך הנסיכה והמשרתת נעלמו. "היא הלכה. נוכל לבוא לבקר שוב? " שאל ושינה נושא. "בוודאי, אנחנו נשל שליח בכל פעם שנרצה לבקר, בסדר? "
אמר לו והניח אותו בעדינות במיטה. "אבל עכשו אנחנו הולכים לישון." אמר וכיסה את שינהם.

"ואז קמנו יום למחרת, נפרדנו אחד מהשנייה, ואבי מהמלך והמלכה וחזרנו לארמוננו. " סיים הנסיך את סיפורו, שהיה ארוך. "ומאז נפגשתם שוב ושוב? " שאלה מרי. על פניה היה מבט משונה. "כן אבל רק אנחנו ידענו על הפגישות האלה. היא לא סיפרה לאך אחד על זה. " הוא קם ונעמד ליד החלון. בחוץ השמש כבר שקעה. הגיע הזמן לסעודת הערב.
"אני חושבת שאני יחזור אל הנסיכה שלי עכשו. " אמרה מרי. היא תפחה על שכמו של הנסיך. "תתלבש בהתאם. אתה תדע פרטים בהמשך." היא יצאה מהחדר בעוד הנסיך מחייך וצופה בשמש שוקעת.

"אז, " אמר המלך בקול חגיגי. "אנחנו יכולים להמשיך למבחן השני שלך. אני חושב ש…..הממ… תומרי לי, נסיכתי." אמר והדגיש את מילותיו. "אתן הנסיכות לומדות גם לרקוד?" שאל. מרי, שישבה לצד הנסיכה נדרכה. היא למדה לרקוד. היא היתה הרקדנית הכי טובה אבל, האם היא עדיין זוכרת? "כן, אנחנו לומדות אבל.." אמרה ולא סיימה. 'אוי לא' חשבה מרי. על פניה של הנסיכה היה היסוס קל ואז אמרה "בארמוני לא היו נשפים כבר הרבה זמן, וגם מאז אובדן אמי. לכן אני יני זוכרת את הצעדים." נימת התנצלות היתה בקולה.
"אם כך, אנחנו נקבע תאריך לנשף ועד אז, את תלמדי את מחדש את צעדי הריקוד. אני מניח שהמשרתת שלך תוכל לעזור לך בזה."
"יש לה שם," יצאה פתאום הנסיכה להגנתה. "וקוראים לה מרי. " היא הניחה את ידה, שהיתה מתחת לשולחן על ידה של מרי, והיא החזירה לה בלחיצה. "זה בסדר. הכל יהיה מוכן עד אז." אמרה וקמה מהשולחן.
"ועד דבר אחד," אמר המלך לפני שהלכו. "היא רוקדת עם הנסיך. בלי ויכוחים." הוא התיישב וסיים את ארוחתו.