כלוב הכסף

היי, אני תוכי וקוראים לי כסף. קראו לי ככה בגלל שבכנפיי התכולות יש פס כסף. ככה נולדתי.
הבעלים שלי קנה אותי מחנות של תוכים, ויש שם המון רעש וציוצים. אותי הביאו למחלקת ה״צבע המיוחד״- שבו תוכי עולה 50 שקלים במקום 40 רק בגלל צבעו שפחות עכור מהשאר.
הבעלים שלי, ילדה בת 13, אהבה אותי מאוד. היא טיפלה בי ונתנה לי לאכול, וכל הזמן אמרה לאמה שצריך לקנות לי חברה, כי היא הרגישה שאני מאוד בודד. ״תוכונים צריכים חברה״, ככה היא אמרה.
ביום שהם הלכו לקנות את התוכונית החדשה מאוד התרגשתי. צייצתי יותר מהרגיל וכנפי רעדו מעט. ואז, בלי אזהרה, הן נכנסו ו-
בתוך כלוב קרטון הייתה תוכית מדהימה וצהובה עם פס זהב!
הבעלים הנחמדה שלי הכניסה אותה לכלוב בעדינות והחליטה לקרוא לה זהב.

זו הייתה פשוט אהבה ממבט ראשון. אני וזהב ישנו יחד בתוך קן הקינון מעץ (שהבעלים הנחמדה התקינה) ויום אחד בטנה גדלה. היא הסבירה לי (בציונים שישגעו את אביה של הבעלים ואת אחיה הקטן) שיש לנו ילד משותף. אני רציתי לבכות אבל אני לא יכול, ולכן רק השבתי בציוץ מתלהב.
בוקר אחד, בעוד אני ישנתי, יצאה לה זהב מתוך קן הקינון וסידרה ענפים על רצפת הכלוב שלנו.
ולפתע הרגשתי רעידה חזקה, ראיתי ציפורניים חדות, ציוץ גבוה ומתחנן שכנראה היה ציוצה של זהב.
בשנייה שאחרי הוצאתי את ראשי וראיתי את החתול האפור (לא של הבעלים, חתול רחוב מטומטם) לועס את שרידה האחרונים של..
״זהב!״ צרחה הבעלים בעודה פותחת את הדלת של המרפסת. ״לא!״
היא לקחה את הכלוב ואביה (שגם היה נראה קצת עצוב, למרות ששנא אותנו מהרגע הראשון) תיקן את החורים שציפורניו של החתול גרמו. בינתיים אחיה של הבעלים הבריח את החתול ונעל את שער המרפסת. הוא נכנס הביתה בצעדים מרוגזים.
הבעלים בכתה כל היום, ואמה (שהייתה נחמדה כמעט כמו הבעלים) הבטיחה שתקנה לה אחרת.
כמעט פרצתי בציוץ מחאה. לא רוצה תוכית אחרת! חשבתי. רוצה את זהב, אשתי והילד שלי, שבבטנה, בחזרה!

שבועיים הייתי בכלוב ההוא, לבדי, מתאבל, לפעמים אוכל ושותה, מצייץ בעצב, ישן בקן הקינון לבדי ללא חמימותה של זהב. ואז, בלי התראה, נכנסו האם והבעלים ו…
בזרועותיהם הייתה תוכית ירוקה, ללא פס, ללא שם מיוחד כמו שלי. ללא כימיה בינינו. הבעלים הכניסה אותה לכלוב והחליטה לקרוא לה ירוק.
שם מוזר.