מבט מעולם רחוק.

לא שמתי לב לאן פוסעות רגליי, נתתי להן לקחת אותי למקום בו המחשבות מסוגלות רק לדמיין והלב יכול רק להרגיש. המקום היה ריק, העולם היה ריק. הרחובות האפורים היו שקטים, האנשים השחורים המביטים – נעלמו כלא היו. הרגשתי חופשיה בזמן שעצמתי את עיניי, והלכתי. לא היה שעון, או זמן, או כאב, טינה או כעס. לא היו צעקות, צרחות, קללות, מבטים עצובים. היה שקט מוחלט. וקיוויתי, רציתי להגיע למקום הירוק הזה – בו לא קר או חם. בו הדשא מגיע עד לעצים הגבוהים שרצית לטפס עליהם כשהיית קטן, העצים המלאים בפרחים ורודים, צהובים ואדומים הנופלים אט אט על האדמה, וישנה שמש שקרנית גדולה המביטה בך ואתה מביט בחזרה כשעינייך אינן נשרפות מהמראה – וצץ לו החיוך הראשון. השמיים היו כחולים כעיניו, והרגשתי מאושרת. לא היה שם אף אחד מלבדי, הייתי לבד – אך הייתי מאושרת. הצבעים הצבעוניים סובבו אותי, משכו אותי אליהם וגרמו לי לרצות להישאר עוד טיפה, רק לא לחזור לעולם הקר, ואז התעוררתי.
התעוררתי לצעקות, לכעס ולכאב, התעוררתי לעולם כה קטן – בו מקומי אינו עוד שם וקיים. התעוררתי לעולם צר-אופקים שבו האושר הוא כה נדיר ומועט. לרחובות האפורים, לאנשים השחורים, לשמיים חסרי עננים כחולים ואמרתי, לפחות, כך הרגשתי – אינני רוצה לתת מקום לכאב בו אור לא נראה בו ולא יראה עוד לעולם.