היפה והחיה- גרסא שלי פרק 8

בס"ד
בל התקדמה לאט, פתח החדר האפל היה רחב, אבל המשקופים היו מנופצים ומלאי חריטות שנוצרו ע"י ציפורניים. המקום היה חשוף לרוח, ולכן קפוא, רטוב ומלא שבבי קרח.
באינסטינקט הגנתי חסמה בל את פיה ואפה בשרוול חולצתה כדי לחסום את הריח הנורא, הטחוב והחנוק, למרות החלונות הפרוצים. הלכלוך ששרר במקום היה מעל לכל מה שאפשר לתאר, ערמות אבק שהסתחררו באוויר, מקשים על הראיה והנשימה, כתמי רטיבות, רהיטים שבורים. קרעי ווילון אפורים מיושן ומחוררים מעשים התנפנפו בקור הפרצים שזרם מהחלון.
צבעי החדר השולטים היו שחור, אפור וחום-חלודה.
בל לא האמינה שיכלה להיות הזנחה כזו. ועוד בבית כזה? מי יכול לחיות במזבלה הזו?
היא העמידה על רגליו כיסא טועה, והעבירה בבלי דעת את אצבעותיה על הקיר, ומושכה אותן משם מיד בגועל. קצות אצבעותיה היו מרוחות בשכבת שחור שמנונית.
נצנוץ קלוש מנבכי החדר תפס את מבטה. והיא התקרבה אליו בזהירות, חוששת להיתקל וליפול על משהו. וגם פוחדת ממה-שלא-יהיה שעלול לקפוץ עלייה מהחשכה.
הנצנוץ הגיע ממסגרת שבורה. המסגרת הייתה מאובקת ומשחירה. אבל הייתה עשויה כנראה מכסף או מתכת דומה כי היא לא התכסתה חלודה ועדיין שיקפה מעט אור. מסביב למסגרת התעופפו והתפזרו קרעי קנבס צבעוניים.
קרע בצבעי תכלת-טורקיז משך את עינה.
היא החלה לחבר בין חלקי התמונה. ממיינת אותם מתוך הפסולת. ממששת ומאתרת פיסות תמונה בכל רחבי החדר עד שהייתה בטוחה שמצאה את רוב הקרעים, והחלה לחבר ביניהם.
היא עבדה בריכוז, גבה מכופף והיא רכונה על משימתה, מתלבטת בין חלק זה או אחר, מצרפת פיסה לפיסה בעבודת נמלים.
בסוף נצבה לפנייה תמונה רופפת של נער נאה, משיר מבט גאוותן. סנטר חזק, שפתיים עבות, אף ישר. מצח גבוה ושער בלונד-שטני חלק שירד עד כתפיו. אבל עיניו הטרידו אותה, הן היו מוכרות כ"כ, עיני תכלת עמוקות.
צל נפל מעלייה לפתע, היא חשה משיכה מכתפה והחיה זרק אותה לאחור.
"מה את עושה פה?!"
היא נבהלה מאוד, החיה זעם כ"כ, הוא הביט על עבודתה, בעט וקרע, והרס שעות של עמל.
פניו השחירו, עיניו נמלאו דם, הוא חבט באוויר וצרח.
בל פחדה ממנו פחד-מוות
"אמרתי לך לא להיכנס לכאן!!" שאג
האגף המערבי! זה כנראה המקום האסור!
"אני לא ידעתי!" נבעתה בל "באמת! האמן לי! לא ידעתי! הלכתי לאיבוד!"
"שקרים!!" החיה התקדם לעברה, ידיו נעות בתנועות חניקה
"לא!" בל קמה בקושי על רגליה וכשלה לאחור
"אני מצטערת! אני נשבעת! לא ידעתי!"
"הסתלקי מפה!!!" צרח החיה "ע-ו-פ-י מ-פ-ה-!-!-!"
בל נמלטה משם, ואיכשהו הצליחה להגיע ליציאה, היא לא חשבה על כיוון ופשוט רצה, רצה עד שהגיע לחצר, התפרצה לאורווה והבהילה את פיליפ.
הבטחה או לא הבטחה, היא לא יכולה להישאר כאן רגע אחד נוסף! היא דהרה משם, רוצה להגיע למקום בטוח.
מלבד זאת, החיה רצה שתסתלק. היא יכולה לפרש זאת כהזמנה לעזוב את הטירה המקוללת הזו.

החיה הביט מין החלון על בל הדוהרת הרחק, נמלטת על נפשה, הוא הצטער על רגע הזעם הקצר שלו. הוא כ"כ כעס כאשר ראה אותה כאן, ראה שהיא רואה כיצד הוא חי,
ראתה את תמונתו.
הוא לא שלט בעצמו, והרחיק במו ידיו את הסיכוי להצלתו, גם אם בל נכסה לכאן, למרות האיסור. אם להאמין לדבריה היא לא ידעה שזה האגף המערבי.
ואיך תדע? היא בקושי שבוע בטירה, מהיכן תדע להתמצא? הוא לא ידע להשתלט על עצמו. כולם צודקים. הוא באמת מפלצת.
הוא תפס את ראשו בין ידיו בהתקף של יגון.
"מה עשיתי?"

בל הגיע לשדה. אבל הוא היה ריק. רק חריצים באדמה גילו שקרונות צוענים שכנו כאן. הקרקע הייתה רטובה ובוצית, כפור כיסה הכל, בל רעדה בשמלתה הדקה מדי.
לא נישאר לה כלום. הצוענים הסתלקו, ואין לדעת לאן, לטירה היא לא מתכוונת לחזור.
מה תעשה? לאן תלך?
צמרמורות של אבל, קור ופחד תקפו אותה, היא צנחה לאדמה, שמלתה התלכלכה אבל לה לא היה אכפת.
היא לבדה.
יללה רעבה נשמעה קרוב.
זאבים!
בל מהרה לעלות על הסוס, אבל מאוחר מדי, להקת זאבים מורעבת התקבצה סביבה וסביב פיליפ והלחיצה את הסוס, הוא התרומם על רגליו האחוריות, וכמעט הפיל את בל. מחרחר ובוטש באוויר.
בל אחזה בו חזק וסטרה על אחוריו בחוזקה, הסוס החל לדהור משם והזאבים בעקבותיו.
כשחלף ליד עץ אורן גבוה הסתבכו המושכות בענפיו הנמוכים ורתקו אותו למקום.
בל הבינה בייאוש שלא תצליח לשחרר את הקשרים בידיה הקפואות, היא תלשה ענף והחלה להכות בכל זאב שהתקרב יותר מדי, אבל הענף היה כבד, הזאבים היו רבים, היא הייתה עייפה וקפואה ולא תוכל להמשיך בזה זמן רב.
אחד הזאבים הפיל אותה מגב הסוס, היא נחבטה בגזע העץ ואבדה לרגע את נשימתה.
הזאב, מרוצה בעליל, התקרב אליה מללקק את שפתיו.
אז זהו, ככה היא עומדת למות. קפואה, מפוחדת וחסרת אונים. בלי שהספיקה לעשות עם חייה דבר.
בל עצמה עיניים והתכוננה לכאב הנשיכה.
שאגה חסרת מילים ויללות כאב.
בל פקחה את עיניה והתרוממה בקושי,
החיה עמד במרכז הלהקה, חובט בזאבים ונאבק בהם.
הוא שאג אליהם ותפס את כל צומת לבם אליו, מתגרה ומרביץ. זאב גדול במיוחד קפץ מעל ראשו ונשך בזרועו.
החיה צעק בכאב וחבט היישר בפרצופו של הזאב, שובר כמה משיניו. הזאבים ברחו.
החיה כשל בבוץ, בל מהרה לגשת אליו.
"בל.." לחש.
"אני כאן" הבטיחה בל. היא עזרה לו להגיע אל הסוס ולעלות על גבו. והובילה את פיליפ חזרה לטירה.
בזמן כלשהו בזמן הרכיבה החיה איבד את הכרתו.

הוא התעורר לחום האש באח שהאולם ההסבה, ולקול שריקה של מים מורתחים. משהוא חם ולח נגע בזרועו והיא פעמה.
"אאאהה!" צווח בכאב.
כל יושבי החדר נסוגו לאחור, והוא נתקל פנים אל פנים בבל,שערה פרוע, עינה מרוכזות ורציניות.
הוא נפנה ממנה בכעס ופנה לרחרח את זרועו.
"אל תעשה את זה" הזהירה ברכות. הוא נהם כלפיה בכעס.
"רק.." היא ניסתה לנקות את זרועו במטלית מורתחת, נקייה. הוא התחמק ממנה.
"אל תזוז!" היא ניצחה והצמידה את המטלית לפצע. החיה שאג.
"זה כואב!"
"אם לא הייתה זז כ"כ זה לא היה כואב!"
"אם לא היית בורחת אז לא הייתה נפצע!"
"אם לא הייתה מפחיד אותי לא הייתי בורחת!"
"את לא היית צריכה להיכנס אל האגף המערבי!"
"ואתה צריך ללמוד לשלוט בעצמך!"
החיה השתתק למול טיעון שכזה.
"עכשיו על תזוז!" היא פקדה "זה אולי יצרוב טיפה" הוסיפה בשקט.
היא ניקתה וחבשה את הפצע שכאב מאוד, אבל החיה עמד בזה בגבורה.
"דרך אגב," הוסיפה "תודה לך שהצלתה את חיי"
החיה הופתע
"אין בעד מה" השיב בעדינות. הוא הוריד מבט אל בל שטיפלה בפצעו בחריצות ושם לב למצבה.
היא הייתה פרועה, שמלתה מלוכלכת בבוץ ודם.
"את פצועה"
"לא, זה הדם שלך"
אבל זה לא היה נכון. כתמי דם לבלבו על שרוולה משריטות עמוקות.
"יש לך פצעים"
"זה לא נורא"
הוא הניח לנושא
"הסוס שלך בסדר?"
"כן, הוא באורווה עכשיו, הגעת בדיוק בזמן"
הם שתקו לזמן מה. החיה נשען על גב הכורסה והרגיש מנומנם.
"תגיד.." ריחף קולה של בל "איך קוראים לך?"
"מה?"
"יש לך שם, נכון? הרי לא קוראים לך 'חיה' וחוץ מ'אדון' חייב להיות לך שם פרטי נכון?"
היא רוצה לדעת את שמו.
"למה זה חשוב לך?"
"כי, אני לא חושבת שזה מכובד לקרוא לך כך, וגם כדי שאוכל להפסיק לחשוב עליך בתור 'חיה' אלה בתור משהוא." השיבה.
היא רוצה לדעת את שמו, חשוב לה איזה אדם הוא, והיא חושבת עליו…
"קוראים לי ראול"
"ראול, נעים להכיר"

צ'יפ לא הבין את המבוגרים האלה, מתלחשים להם וממלמלים משהו על כך ש"הנה זה קורה"
"רואים שהם מתאימים" ו-"נרקם כאן משהו שלא היה קודם"
מה נרקם כאן?
"כשתהיה גדול יותר צ'יפ, אז אסביר לך" הבטיחה אימו.
קוקסוורט רק טפח על שכמו והמהם לעצמו בנחת רוח.
אפילו לומייר התנהג בצורה מעצבנת. למה כולם מאושרים מזה שבל מבלה זמן רב יותר בחברת החיה? מה זה משנה בכלל?