כיוון שני (המשך של כיוון אחד)

makeyoubelieve 16/01/2013 679 צפיות 3 תגובות

פרק 2
"איבוד תקווה, איבוד חולם, סוף עגום, גם מאחורי כל זה יש ניצוץ. אפילו הקטן ביותר."

הקפיטריה הומה תלמידים, אני חוטפת תפוח אדום במיוחד, נדחסת בין תור התלמידים הגדוש, וחותכת

למדשאה. אני מתיישבת על הדשא הבריא ועוצמת את עיניי, נושמת לרווחה.

חלקים מהחלום החלו להתברר, טוב, לא ממש, יותר רגשות ומראות, מגע קר ומרעיד, עיניים שאי אפשר

לעמוד בפניהן, כריות אצבעות עדינות, רכות, ריסים עבותים ממצמצים, וחיוך מלגלג וחושף שיניים לבנות

מושלמות. לוק מוצא אותי ומתיישב על ידי, נוגס מהכריך שלו בשתיקה. "שוב החלום?" הוא שואל לבסוף,

אני מהנהנת בשתיקה ומביטה בתפוח שנח על המגש לידי. "בא לי לצרוח. לגרום לו לבוא איכשהו, והעיקר

לגלות מי זה? מי הבחור שבגללו אני מתעוררת כל כך מפוחדת, ומה לעזאזל קורה בחלום הזה?!" הכל

יהייה בסדר אומר לי לוק בקולו המרגיע ומניח את ידו על הירך שלי, מביט אליי החיוך מעודד, אבל אני

יודעת שלא, יש לי הרגשה כזו ששום דבר לא יחזור להיות קודם או יהייה איכשהו בסדר. ממש לא.

זה לא שאין לי תקווה לגלות מי לעזאזל זה? למי שייכות העיניים האלה שמעוררות בי כל כך הרבה פחד,

אך גם הרגשה שמעולם בחיי לפני זה לא הרגשתי, אולי, תשוקה?.

-יום שבת-

אני קמה מאוחר, מאושרת, לא חלמתי את החלום אתמול בלילה, וזה יכול להיות סימן, אולי לאט לאט הוא

יתחיל להיעלם? אולי זו בעצם הייתה סתם תקופה מוזרה מאוד, אני יורדת למטה בדילוגים ומוזגת דגנים

לקערת חרסינה לבנה, אמא יושבת ליד המחשב ומכווצת את עיניה מבעד למשקפיה המרובעות, פארלי

משחק בחוץ בכדור הגומי החדש שלו, והכל ניראה טוב. הרבה יותר טוב.

"בוקר טוב!" אומרת לי אמא ומחייכת, עוזבת לרגע את הספר החדש שהיא מתרגמת, "בוקר!" אני עונה

לה בעליזות יוצאת מן הכלל "מממ.. מה קרה שאת כל כך שמחה, יש מישהו ואת לא מספרת לי?" אמא

שואלת ומביטה בי בחשדנות, אני פוקעת מצחוק, "לא, סתם נפלה עליי שמחה" אני אומרת, "אה" אכזבה

נוחלת את פניה, אני מביטה לעבר החלון הפתוח ונושפת את ריח הסתיו, "טוב, אני יוצאת לטיול עם לילי"

אני אומרת לה וקוראת ללילי תוך כדי שאני משתחלת לתוך הסניקרס שלי, לילי, הכלבה השחורה והקטנה

שלי מיד באה כשהיא מכשכשת בזנבה, "בי חמודה" אומרת לי אמא ומסיטה את קערת הדגנים לכיור, אני

סוגרת אחריי את הדלת בנקישה.

אני עוצרת עם לילי מידי פעם ליד השיחים ושתינו צועדות בשבילים הנקיים והפרוסים נותנות לעלי הסתיו

האדומים להתחכך ברגלינו ולנשור עלינו מהעצים העבותים.

בררשש, מאחד השיחים נשמע רעש קלוש ולילי עוצרת במקומה במהירות כשהיא זוקפת את אוזני

הקטיפה שלה. אני מסתובבת מיד, אבל אין שם אף אחד, דמות עוברת במהירות בלתי אפשרית בין

העצים אני פוערת את עיניי לרווחה, כל מה שאני יכולה לראות זה הבזק שיער זהוב רווי בגוונים. ל א, זה

יכול להיות?, אני שומטת את הרצועה שבידי ומתחילה לרץ אחר הדמות המהירה מדי בכל כוחי, אם מישהו

היה עובר שם באותו רגע הוא היה חושב שאני משוגעת, אבל אין שם אף אחד, כל מה שעובר במוחי זה

לתפוס אותו אם זה הוא אני מהרהרת לרגע, אך ממשיכה לרוץ, לא עוצרת אפילו לרגע, אם יש סיכוי,

אפילו הקלוש ביותר שזה הוא אני לא אפספס אותו. אסור לי.

על הרגע הזה חלמתי *באמת* חודשים כלכך רבים שגרמו לי כל כך הרבה עוול, לא אסור לי לפספס אותו.

לבסוף, הוא עוצר, נשען על עץ בנונשלנטיות, הוא לא מתנשף כמוני, הוא ניראה רגוע לגמרי. אני מתקרבת

אליו בזהירות, חוששת שיברח שוב, שיער זהוב, עיניים קרות, ריסים עבותים, זה הוא, אי אפשר שלא

לזהות לאחר כל כך הרבה זמן, אני עומדת במרחק מה ממנו ומביטה בפניו, הוא נועץ בי את מבטו הקר

ולבסוף מסיט אותו לעבר האופק.

אבל אני לא מסוגלת להסיט את מבטי, הוא נעוץ היישר בעיניו, לבסוף, אני סוקרת אותו במהירות, הוא

לובש חולצה שחורה צמודה שמבליטה את שריריו וג'ינס שחורים גם כן, פניו בידיוק כמו בחלום, שום פרט

לא חסר ולא מוסף, אני עושה צעד, ואחריו עוד אחד, ועוד, אני ועמדת מולו במרחק שני צעדים, הוא מדיף

ריח נעים של סבון, עוד צעד, הוא סוקר אותי בעיניים אדישות ומושיט יד קרה, "ג'ייס".


תגובות (3)

וואאאוווו ממש יפההה|
אני אשמח אם תקרא\י את הסיפור שלי "שלג בבוסטון" הפרק הרביעי עלה אתמול :)

16/01/2013 11:36

תודה רבה!, אני אתחיל לקרוא…

16/01/2013 12:07

ואוו או את חייב\ת להמשיך ^~^

16/01/2013 22:54
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך