די…מספיק!

אני רוצה לבכות.
צרחות, צעקות, ראשי כבר כואב מכל אלה.
די ! שישתקו! שהסתלקו ממוחי. אני לא יכולה יותר. אני שומעת את אחד השירים העצובים האהובים עליי, מנסה להרחיק את הרעש מאוזניי, אבל זה לא עוזר.
אני צריכה לפרוק את כל מה שאני מרגישה. זה לא פעם ראשונה, לא שנייה, גם לא עשירית! אני לא יכולה לבטוח שאף אחד, פשוט אף אחד!
יעצו לי פעם שכדאי לי לרשום יומן, כך שרק אני יידע מה רשום בו, ולא תהיה לי בעיה לבטוח בו, אבל כמה אפשר? כשאת מגיעה כל יום הביתה ורושמת לפחות שלושה עמודים, על מה שחווית ומה שאת מרגישה. בשנה הצלחתי לגמור שתי יומנים ומחברת, אבל זה לא השתפר. זה עלה לשלוש ונגמר בזה שמכיתה ד' עד כיתה ו' גמרתי שמונה יומנים.
המצב עכשיו השתפר ואני עם יומן אחד בלבד, אבל עדיין קשה לי. כי אין לי אם מי לדבר.
אני מציירת. מציירת כדי להביע את מה שאני מרגישה, את מה שאני חושבת, בין עם זה על אנשים ובין עם זה על עצמי. כולם אומרים שאני מציירת ממש יפה אבל אם לא יודעים את הסיבה האמיתית לכך.
אני בנאדם מאוד חברותי אבל גם סגור ומבודד מבחינה נפשית.
אני לא מרבה לכתוב על עצמי, למעשה אני לא אוהבת בכלל לכתוב על עצמי. אף אחד לא מתעניין, זה אני לא מספרת. זאת הפעם ראשונה שלי.
למדתי שכמו שאפשר להתחיל סיפור חדש אני יכולה להתחיל את עצמי מחדש. זה לא ממש עבד לי. לאנשים פשוט קשה לקבל אותי כמו שאני, אבל זה בעיה שלהם. שהתמודדו עם זה.

למה אני רושמת את זה פה?
טוב, אני פשוט מרגישה צורך לכך. כדי לשחרר לחצים שהצטברו בתוכי.