מקולל – הקדמה + פרק 1

הקדמה:

היא התרחקה ממני. הייתי מאוהב בה קשות, אבל מאז שהיא גילתה היא כבר לא מסתכלת עלי.
אני אוהב את ריח שיערה, את עינייה הנוצצות, את שפתיה החושניות, אני אוהב את אופייה הרך והטוב, אני אוהב אותה.
אבל היא לא נותנת לי הזדמנות להוכיח שאני שווה את זה. למרות שכולן רוצות אותי, אבל אני רוצה רק אותה.
גם בריטני, וגם שיי, וגם נויה, וכולן אוהבות אותי. אבל אני רוצה רק את היילי.
שכל פעם שאני נזכר בה קולה המתוק היה מדבר אלי ומבטה היה מושלם כאילו שהיא מסתכלת רק עלי.
אבל היא לא רוצה אותי. אך אני לא אוותר, אני אלחם עליה.
עברו ימים, ושבועות שכל יום שלחתי לה פרחים, או שוקולד, או אין סוף שירים.
ניסיתי להיות הכי רומנטי שאני יכול, ניסיתי לכבוש את ליבה, להקסים אותה, אבל היא לא רצתה.
בכל פעם שהייתי אומר "היי היילי" ומחייך, היא הייתה מסובבת את ראשה אל חברותייה ומתעלמת ממני.
היילי.. אני אוהב אותך.. :(
.
.
.
.
.
.
.
.
.
פרק 1:

"היי תום..", "היי", "שלום תומי" אמרו חבורת בנות שניסו להמרח עלי.
ניסיתי לגרום להן להפסיק, אך אני בעצמי הפסקתי כי ראיתי את היילי עוברת מולי, מבטה אלי היה מר.
שיערה הבלונדיני התנפנף מאחוריה, וחברותיה גם.
"תפסיקו." אני אומר והולך מהן.
"אני לא יודע מה לעשות.. היא כל הזמן מתעלמת ממני, היא כל כך יפה תמיד.." אני אומר לפסיכולוגית שאני פוגש פעמיים בשבוע.
אבל כלום לא מתחדש, כל הזמן אני מספר לה עליה, ואולי קצת על הריבים של הורי.
"אני מבינה.." היא לוחשת.
אני מספר לה הכל, ומרגיש חופשי.
אני מרגיש.. מקולל!
היינו הידידים הכי טובים, ופתאום היא שונה כל כך, סנובית כל כך.
"אני לא זוכר מתי אהבתי אותה יותר." אני אומר ומרגיש טיפש כי דמעה אחת קטנה זולגת מעיני.
אני ממהר לנגב אותה ומסיים את המפגש.
כשאני מגיע חזרה הבייתה אני יושב בחדרי ולא מפסיק לחשוב מה קרה בנינו.
למה הפלירטוטים הפסיקו, הנשיקות החטופות וה א ה ב ה שלה אלי הפסיקו? למה? איך?
"תום ריין! נא גש לחדר היועצת." אמרה היועצת בעזרת מיקרופון.
"כן גברת מוזלי" אני אומר ומתיישב בכיסא.
"קיבלתי תלונה מנערה. היילי גורדון, נשמע לך מוכר?" שואלת אותי גברת מוזלי.
"היילי? האממ.. אני מכיר אותה, אך תחושתי היא שהיא כבר לא מכירה אותי. או לא זוכרת אותי." אני אומר במבוכה.
"אני מבינה שאתה מתגעגע אליה, להיות קרוב אליה, אבל אתה צריך להתגבר ולא להיות אובססיבי לגביה." היא צודקת.
אני באמת אובססיבי אליה, אבל מהכיוון הטוב..
"אין לי על מה להתגבר. יום אחד היא פשוט ניתקה את הקשר בנינו ואני רוצה לדעת למה." אני אומר, מנסה להסביר ולשכנע.
"אני אנסה לדבר איתה, רק אם התלונות לא יחזרו על עצמן, אבל.. מזה? אתה התדרדרת מתחילת השנה.
אני זוכרת שהיית התלמיד הכי טוב שלי." היא אמרה והוציאה חיוך קטן.
"אל תדאגי, לא יהיו יותר תלונות, ואני מבטיח שאשתפר בלימודים, היא מושכת את תשומת ליבי כל כך.." אמרתי וסיימנו את השיחה.
ביום למחרת לא ראיתי אותה בבית הספר, חיפשתי אותה מאוחר יותר בביתה אך היא לא הייתה שם.
חיפשתי אותה בכל מקום שהיינו הולכים אליו הכי הרבה, ולא מצאתי.
הטלפון צלצל, עניתי.
"הלו? מי זה?" שאלתי.
"תום, זאת היילי." שמעתי את קולה המושלם, אך משום מה הוא היה קול עצוב.
"היילי.. התגעגעתי אליך."
"תקשיב.. אני.. אני עוזבת את בית הספר.."
"מה? למה? לא.. בבקשה."
"כי.. נמאס לי שאתה אובססיבי אלי.. אולי זה יעזור לך להתגבר."
"אני לא אתגבר לעולם.." אני לוחש לה.
"אני אוהב אותך" הוספתי וניתקתי.
נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות כמו בן אדם מטופש.
"היילי… אני אוהב אותך…" אמרתי ודמיינתי את היילי שוכבת מולי כמו פעם.