לב פועם במלחמה כושלת – פרק 2

דרו התעורר , בציפייה ליום הזה , הולכים לקחת אותו והמשפחה המצומצמת שלו לסוג של תיכון , דרו לא זכר כל כך על מה הם דיברו. לפתע ראה כתם שחור מטושטש ורעשי דיבור מעורפלים, הוא מצמץ קצת וראה את האנשים שבאו אליהם אתמול, הוא נזכר בביריון שחנק אותו עד מוות , העורב המוזר שעקב אחריהם והבן שבעצם הוא בת, מחשבותיו של דרו התערבלו במוחו, הוא חשב על הרבה דברים, זה סוג של קטע שיש לו בבקרים מסוימים.האנשים היו לבושים בחליפות שחורות והאישה החזיקה ערימה של בגדים .
"בוקר טוב דרו.” אמרה האישה. דרו הנהן באיטיות ומלמל. הוא הסתכל מסביבו ולא ראה את בנג'מין ושרלין. הוא הרים גבה.
" הם הלכו להתלבש בבגדים נורמלים כמו אנשים רגילים." ענתה האישה וזרקה את הערימה על דרו, נוא בהה בערימה, זאת הייתה ערימת בגדים מקופלים בצבע חום וכמול. האישה זרקה אליו גם נעליים קהות צבע, הם היו נקיות,ולפי מראהו, היה דיי גדול יחסית לרגליו של דרו.
" לך תתלבש מאחרוי עץ או משהו." היא אמרה ודרו קם והתלבש מאחורי עץ.

…………………………………………………………………………………………………………………………

"אני נראה נחמד." אמר דרו לעצמו. הוא לבש ג'ינס כחול וחולצת טריקו חומה. נעליו היו גדולות עליו אבל דרו לא התקשה ללכת איתם. שיערו החום עדיין היה מבולגן וכמעט לא היה לו ריח של פיח. הא הסתכל על עצמו עוד הפעם, בתקווה שלא שכח משהו.
"דרו , הולכים." צצה שרלין לפניו. היא לבשה שורט חום וגופייה ורודה המתאימה לסנדלייה. כובע קטיפה ורוד היה מונח על שיערה השטני החלק.
" טוב , אני לא הולך להתגעגע לחור הזה." אמר דרו.
" אןל תופתעו, אבל גם אני לא." אמר בנג'מין מאחוריו. בנג'מין היה לבוש בחולצת טריקו לבנה ומתחתיו מכנסי ג'ינס אפורים התואמים לנעליו המלוכלכות. בנג'מין הלך סחור וסחור סביב העץ עד שבאה האישה, הפעם היה לה תג שכתוב בו "אוונג'לי".
" הולכים סוף סוף?" שאלה אוונג'לי בעודה בוהה בשעונה.
" כן , הולכים." אמרה שרלין לבסוף וכולנו הלכנו מאחורי אוונג'לי לתחנת הרכבת שמובילה למקום ההוא.
…………………………………………………………………………………………………………………………
"סוף סוף הגענו!" אמרה שרלין בשמחה. התחנה הייתה ענקית, היו הרבה רכבות והרבה אנשים וילדים.
"טוב , הנה התחנה." אמרה אוונג'לי והצביעה על דלת הרכבת .
" תעלו דרך שם, המקום שאתם אמורים ללכת אליו זה 'אכריום' שזה התחנה האחרונה, רוצו!" אמרה אוונג'לי. השלושה החלו לרוץ לדלת, שלא יפספסו את הנסיעה.
הרכבת הייתה ענקית מבחוץ אבל יותר ענקית מבפנים, הם המשיכו ללכת ברכבת , אבל בכל תא אמרו שתפוס, למרות שלא היו בתא הרבה אנשים. הם הלכו לתא השלישי שראו בקרון השלישי, שהם פתחו את התא הם ראו מישהי, כנראה בגיל של דרו, היה לה שיער ג'ינג'י-אדום, והיא קראה ספר עם עטיפה אדומה.
"סליחה?" שאל אותה בנג'מין. היא סגרה את הספר והפנתה את פניה אליה. שיערה היה מתולתל עד לכתפייה והיא לבשה שמלה פרחונית אדומה ומעליו סריג אדום כהה.
"בטח, אתם יכולים לשבת איתי, אני לא מחכה למישהו." אמרה הנערה במתיקות. לפתע ישבו בנג'מין ושרלין מולה במהירות, כך שדרו היה צריך לשבת ליידה.דרו התיישב ליידה ובנג'מין החל לצחקק חרישית. דרו הסתכל על הספר בידה. היה כתוב "0458, הקוד להישרדות" דרו חשב לרגע, ואמר "אני מכיר את הספר הזה, זה הספר האהוב עליי."
"גם עליי! אני קוראת אותו עוד הפעם! " היא אמרה , ועינייה נצצו, הם היו אפורות, לפי המראה, דרו הסמיק יותר חמור ממה שהיא הסמיקה.
" אני דרו." אמר לה והושיט לה יד ללחיצה. היא לחצה לו את היד חזרה . "ויולט." אמרה לבסוף וישבה אחורה.
" מאיפה באת?" שאלה ויולט.
" במקור, באתי מעיר מרוחקת שקוראים לה 'רנה לוואל'. זה ממש רחוק מפה." אמר דרו. הוא ניסה להפנות את מבטו ממנה, אך לא יכל. הוא הרגיש , שמח. הוא לא הרגיש שמח מאז …מאז… הוא לא זכר. לפתע שמע קולות שינה , בטח שרלין ובנג'מין נרדמו , חשב.
" אני גם משם במקור אבל עברתי ל 'עבר החוף השונחומי' משהו כזה. אני גרה שם לבד כי אמא שלי עברה לצבא ואבא שלי נפטר לפני שנתיים. למרות שזה לא משנה כל כך , אני מסתדרת לבד, אבל לפעמים אני מרגישה לבד ומתגעגעת ." היא הביטה בו לשנייה והוסיפה " אתה לא אמור להירדם מכול הדיבורים שלי?"
" אני לא נרדם כי אני מקשיב לך." ענה דרו . היא הביטה בו מוזר.
" אתה באמת הקשבת לי?" שאלה ויולט כשעינייה נוצצות.
" כן, את רוצה שאני אגיד עוד הפעם מה אמרת לי?" שאל דרו חזרה, כשמתגרה בה.
" אני כבר מחבבת אותך יותר!" אמרה ויולט ודרו הסמיק עוד הפעם , ויולט חייכה, נשענה על כתפו באיטיות ונרדמה. דרו ליטף את שיערה המתולתל בעדינות, בוהה בה בשינתה ומחייך חיוך רחב.
" אני כנראה הולך לאהוב את השנה הזאת. אמר לעצמו בשקט ונרדם.