הכאב שבאהבה\ 12 חלק ב'

"אני משתוקק לקחת אותך לכפר בו גדלתי.." הוא לחש לאוזני בחום.
התכווצתי, חשתי כיצד שרירי בטני נקשרים האחד בשני באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח,קרביי להטו עד כשריפה ממושכת.. שריריי התכווצו בפעם אחת קורעת ומענה עד כאב, חשתי את דמי אשר התפרע בוורידיי, ראשי קדח.. כל שריר, תא ומערכת קרסו ונחרבו עד עפר בגופי.. חשתי כיצד אני מתפוגגת, נשרפת.. צווחת מרוב התשוקה העזה חסרת כל השליטה והרחמים שלי, האובססיה שלי כלפי האדם הזה שהוא רק לחש לתוך אוזני מספר מילים פשוטות.. אך כה מפתות, יום שלם עם האחד והיחיד.. עם אליל היופי והחן, הנער הכובש והיקר מכל הציע לי זאת.. כיצד אוכל לסרב..? למה לי גם לסרב להצעה הכה מפתה והמלהיטה הזו..? חשתי כיצד הצרחה מהדהדת בכל איברי וגורמת לי להתקפל במושבי, אוזני דגדגה וזה הקרין ישירות לדופק לבי אשר הואץ בכל רגע ורגע.. ההשפעה האדירה שיש לו כלפי לא אנושית, כה קסומה ומכשפת.. תענוג כה כואב, כה רומס ומענה..
אך זה כאב כה ממכר וטוב, כה מלא תשוקה וחיבה, משכר, אני פשוט שיכורה מהארי..
"אתה.. אתה בטוח..?" לחשתי, כה שקטה, כה פחדנית וסמוקה עד תחושה מביכה.. אך בתוך עמקי נשמתי, הייתי מחרישה להחריד.
"אני יודע שאת האדם הנכון לקחת אותו לשם.." הוא מלמל בזמן שהעביר את שערו בידו.. שוב.
נשכתי את שפתי התחתונה וחשתי כיצד גל הצמרמורת מצליף על גבי עמוד שדרתי בייסורים חסרי כל רחמים או טיפת רגש.. כיצד זה עולה על גבי שכמותי, הצמרמורת הקרירה הזו ומשתיקה אותי.. כה פחדתי ששומעים את דפיקות לבי ההולמות ללא הפסקה עד למרחק של קלומטרים. המילים הללו, כה עמוקות, חודרות ומרפאות כל צלקת וצלקת, פורטות על גבי מיתרי הנשימה.. ספגתי כל מילה ומילה בתענוג, חייכתי.. לרגע, הלימודים כלל לא היו חשובים לי, כלל לא היה חשוב לי להחמיץ ספרות או משפטים, פשוט רציתי להיות בחברת האדם הזה וזה נראה הדבר החשוב והיעקרי ביותר עכשיו.. גם למה שאעדיף לימודים על גבי הארי? כיצד אוכל לסרב להצעה המפתה והמלהיטה הזו, הכה מסעירה ומטריפת חושים..
"אתה.. אתה בטוח אנו מכירים רק יומיים קלושים.." המשכתי ללחוש. מדוע זה כה מביך ומושך בו זמנית.
"אבל אני כה סומך עלייך.. אחרי שחשפת בפניי את עברך.. לאחר שהראית לי את הצלקות.." הוא השתתק לרגע, נראה כה חיוור ועצוב במקצת. "זה פשוט מרגיש הוגן.. או שאת לא רוצה.." מלמל בזהירות, בזמן שהתבונן בי במבט בוחן ארוך ונוקב, החזרתי לו את אותו המבט.. רק שאני יותר נראיתי מוקסמת ומכושפת כרגיל, בחנתי כל הבעת פנים.. כל תזוזה.. עם זה הנשיכת שפתיים המגרה שלו, או העברה יד בשערו שאני כה משתוקקת להעביר גם יש שם יום אחד.. כמחזה הטוב ביותר בעולם.
"תודה רבה הארי.. אני בשמחה אבוא לראות את הכבר שבו גדלת!" חייכתי אליו, חיוך כה כנה.
בין רגע הגומות החרוטות בחוזקה אך גם בעדינות טהורה נגלו לי שוב, נשמתי עמוק.. אני חייבת לנשום ולא להתרסק למראה הגומות העוצרות נשימה הללו.. חיוכו היה כה קורן מלא הקלה. "באמת?! זה יהיה מדהים! נוכל להיות האחד בחברת השנייה במשך יום שלך..!"
"נשמע חלומי.. אך מה נראה שם..?" שאלתי בסקרנות, שמחה שזה מוסכם סוף כל סוף.
"אני כה משתוקק להראות לך את השדות שבהם רצתי, את הנחל בעל המים הכה צלולים ושקופים שנהגתי לשחות בו, את בית העץ הישן והאהוב.. אל תדאגי, את תהני!" הוא נשמע כה נלהב, כילד קטן ותמים שרק רוצה לחיות בזמן שהוא צעיר. חייכתי מהקשר הביטוי.
"אני בטוחה שאהנה שם" חייכתי אליו. ואז לרגע השתתקתי, זה היה כבום אחד גדול, כמכת ברק, עיניי נקרעו לרווחה.. כמכה מתחת לחגורה ופלטתי בלחש. "יש לך מזל הארי.."
"למה?" שאל בבלבול.
"כי יש לך בית להראות.. לי לעומת זאת אין דבר.." לחשתי וחבקתי את עצמי מנסה לגרום לתחושות הנחיתות הללו להתפוגג. כה רוצה לחזור ולהתפוגג בעצמי, כנפרמת ממנו.. אך זה הכה בי חזק, דבק בי, נחקק ונכלא בתוך תוכי ככלא..
"קים, אנא ממך.. אל תחשבי כך..! העבר שלך כה עמוק, כה מרגש, קשה ומרתק.. ולמרות כל מה שעברת במהלך חייך הביטי בך.. כה משגשגת ומצליחה, עומדת ביציבות חסרת אמונה על גבי הקרקע.. יש לך בכה המון להתגאות, יש כה המון מה ללמוד ולהעריך ממך.." הוא פרק זאת ולאחר מכן נשם עמוק, עיני הדשא הטרי והרענן שלו התבוננו בי, במבט כה כאוב וכנה..
ואז פשוט נפלתי אל תוך זרועותיו, וזה הרגיש לי כה נכון.. כאילו אני במקום הנכון בזמן הנכון, הרגיש לי כה כנה ואמתי.. כה טוב..
הרטט העז והמחשל, הקודח בעוז ללא הפסקה, הכה מייצר ובמעט מלחיץ הדהד בכל גופי.. חשתי כיצד אני קצרת נשימה בין רגע.. חרקתי שיניים ונתתי לכרסומים , לצביטות הללו לכרסם כל פיסת עור בגופי.. לגל הצמרמורת לעבור בי שוב ושוב.. לא רציתי להרפות, לא יכולתי, לא העזתי..
ידעתי שלא קיים דבר שיכול לעצור אותי מלעזוב את האליל הזה.
אבל לפתע נועם וליאם התיישבו לצדנו במבטים כה פגועים וכעוסים בעת ובעונה אחת. התנתקנו ובמבט חטוף התבוננו האחד בשני.
"מה קרה?" שאל הארי בבלבול.
"אני לא מאמינה שהסכמתי ללואי הזה.. הוא קבע אתי ועכשיו מפלרטט ללא כל הפסקה עם הג'סיקה הזו..!" ממלמלה נועם בכאב בזמן שחרקה את שיניה, היא נשמה עמוק על מנת לרסן את עצמה במעט.
"אבל את גם ככה לא אוהבת אותו.." מלמלתי בחצי חיוך מעודד.
"אך זו אינה סיבה לנטוש אותי! אם הוא הציע לי הוא חייב לעמוד בכך.. לכל הרוחות, דבר לא מסתדר טוב בחיי.." היא מלמלה בייאוש בזמן שטמנה את פניה בין זוג כפות ידיה השבריריות.
"לפחות אותך בחורה לא נטשה.. זה כה מביך, ידעתי שהיא טעות". אמר ליאם בזמן שלגם מהמשקה שלו שהיה לי די קשה לזהות מה הוא, אך ידעתי שהוא לא באמת כה פגוע כמו שהוא מנסה להישמע.
"למה הזמנת אותה בכלל?" שאל הארי בבלבול.
"כי כולכם הזמנתן משהי.. לא רציתי להיות הבחור המסכן והבודד.." משך בכתפיו.
"לפחות ראית מה זה כשנותשים אותך! למה שגם לא יעשו זאת? במה אתה מיוחד בדיוק מהשאר?!" לפתע ירתה לעברו נועם בחריפות ובמבט רצחני במיוחד, דרך זוג עיני השקד שלה ניצתה להבה לוחמנית ורעה, להבה שתשרוף הכול.. מה קורה כאן עכשיו?
"אל תאמרי זאת.. אני יודע מה הוא שברון לב!" הגן על עצמו ליאם.
"אז למה אתה כה מתפלא?" לגלגה נועם.
"מדוע את כה כועסת עליי? זהו אינו עניינך.. מה כבר עשיתי לך? איני אשם שהם החליטו לחבב האחד את השנייה!" תקף במט ליאם והטיח את המשקה בכוח על גבי שולחן הפלסטיק הכחול והמרובע.
"אני מצטערת פשוט.. זה כה עצוב לדעת ששוב פעם הגבר הלך לנערה היפהפייה.. ידעתי שאיני צריכה להסכים לו.." היא מלמלה בעצב.
לבי התרכך ונמלא רחמים כלפי החברה החדשה שלי בין רגע ובמהירות מיהרתי לעלות לה את הביטחון העצמי. "היי נועם.. אל תאמרי זאת, את יפה בדרך שלך ותאמיני לי שהיא דרך נדירה אשר לא קיימת אצל כל אחת.. אך אם זו הייתה טעות, למה הסכמת מההתחלה?" שאלתי ברכות.
"לא יודעת פשוט.. פשוט קשה לי לסרב.." היא מלמלה.
"אני מכיר את לואי, הוא לא היה עושה לך זאת בכוונה, אך כנראה שהוא שם לב שאת גם לא כל כך נלהבת מהיציאה הזו.. אל תריבו חברים, לא בגלל בחורה שלא שווה זאת, הגענו כחברים ואנו נהנה מהרגע!" הכריז הארי בהתרגשות, צחקקתי במקצת.. הוא כה חמוד ונחמד.
"כדאי שנמהר, הסרט מתחיל!" האיץ בנו ליאם.

"לאן נעלמת?" לחשה לי שחף לאוזני בזמן שפרסומות הסרט רצדו על גבי המסך הרחב והגדול.
"הייתי עם הארי.." לחשתי במבט מבוכה, איני מעולם דיברתי על גברים כך, או חשתי כלפיהם תחושות כאלו אדירות..
"את לא מבינה מה קרה בכל הזמן הזה.." היא מלמלה בחרדה. "מישל נישקה מישהו שיכור ונייל מאוד נפגע מכך, אך עדיין הם לא יודעים באיזו מערכת יחסים הם בדיוק כך שהמצב די מעצבן ונקלע לחור שחור! ג'סיקה הזו ולואי כה נדבקים ונועם וליאם כה.."
"פגועים, כן, חוויתי זאת". חייכתי אליה, היא אכן אוהבת רכילות כנראה, העגילים והקעקועים לא משקפים זאת כלל.. היא בהחלט מפתיעה אותי כל יום יותר ויותר. "היכן את היית?" שאלתי.
"הייתי עם זאין.. הוא אמר לי מילים כה מרגשות, עמוקות ומסעירות.. אלוהים אדירים, המשיכה שלי לאדם הזה היא לא אנושית.. איני רוצה לתת לזה להשתלט עליי אבל.. אבל אני מניחה שזה מאוחר מידי.." היא מלמלה בלחש, ברעד, התכווצתי.. אני כה מכירה את התחושה, אך תוך כידי כה שמחה בשבילה, ששחף, הילדה הקשוחה הזו מתחילה להתאהב כל יום יותר ויותר.
"שחף, את מתאהבת בו.. ואלו רגשות כה מדהימים, הלוואי שתהיו ביחד". חייכתי אליי חיוך כנה ותמים.
היא עקמה את פניה, דוחה את התקוות שלי ומהרה לומר. "ועל מה את והוא דיברתם?"
"הוא הציע לי לבלות עמו יום שלם בכפר שבו גדל.. אני כה נרגשת, בלתי אפשרי לחכות!" כמעט קפצתי במקומי.
היא חייכה אליי. "בהצלחה.." לחשה והסרט התחיל.
התכווצתי במקומי, עיניי נקרעו לרווחה וחשתי את הדופק שלי מואץ. חיבה, שמחה, סערה, כאב, טוב..אהבה, כל זה פוגעים בי שוב ושוב, קשורים וכלואים בי.. ולא, אסור, פשוט איני יכולה לתת לזה לחדור אליי! לא מגיע לי אהבה, איני זקוקה לאהבה, איני רוצה או נואשת לכך..
אני צרה..
צרה צרורה וארורה.. אמות אם אפגע בהארי, או שהוא יפגע בי..
צמצמתי את עיניי, מתמקדת במסך ורק דוחה את כל המחשבות הללו.

התהלכו ברחוב שמחוץ לקולנוע, בהחלט סרט מותח, מרגש, מצחיק ומעט ילדותי.. הבנים נשמעו הרבה יותר נלהבים מאתנו ולא הפסיקו לדבר על כך, עד שלפתע לואי עצר את השיחה המעצבנת הזו על עולם המחשקים שמי שזה לא יהיה נקלע אליו או משהו כזה ואמר.
"מחר הוא היום הראשון של האביב ומתקיים כמו שאתם בוודאי יודעים, פסטיבל האביב השנתי!" הודיע בהתרגשות.
"נשמע מעניין, מה עושים שם?" שאל זאין במעט סקרנות, מתבונן בשחף וזה לא היה קשה לנחש עם מי הוא רוצה לבלות את היום..
"יש המון תחרויות, מופעי ריקוד ושירה, דוכני אוכל גדולים והמון מתקני שעשועים". הסביר לואי בסבלנות.
"את רוצה לבוא..?" לחש הארי לאוזני.
התבוננתי בו, פסטיבל.. ילדים קטנים.. צמר גפן דביק.. לא בשבילי. "אבל מה לגבי הכפר?" שאלתי בבלבול ותקווה שהוא מבין מה הרבה יותר חשוב ומועדף.
"נוכל לדחות זאת לשבוע אחר פחות עמוס.. את גם צריכה ללמוד לקראת המבחן במשפטים כפי ששמעתי". קרץ לי. קפאתי במקומי.. איך.. איך הוא יודע זאת?
בלעתי את רוקי. הרשומות. שיעור המוזיקה. הוא העביר אותי! אבל כיצד..?
"הצלחת לשכנע אותי חבר, מה אתם חושבים?" שאל נייל בהתרגשות.
הרוב חייכו אך מישל דחפה אותו במרפקה וסיננה מבעד לשיניה. "אין סיכוי שאני הולכת אתו.."
נשמתי עמוק, כיצד מערב סרט מגבש וטוב.. הצלחנו להידרדר לזה, כאילו והכול טעויות.. הכול צירופי מקרים וגורל, כרשת חוטים מסובכת שקושרת את כולנו בה, רק אחרי מספר ימים תמימים..

אני ושחף נעמדנו מבעד חדרן של מישל ונועם. נקשתי על הדלת מספר פעמים בזמן ששחף התבוננה בנקודה לא ברורה בחלל המסדרון.
כה קיוויתי שהן שינו את דעתן והחליטו לנצל את יומו הראשון של האביב עד תומו, זהו יום אחד בשנה.. שיהנו בו למען עצמן לפחות, לא למען בן אנוש אחד מלבדן! הן לומדות ומשקיעות כה המון, נועם גם עובדת בנוסף כפי ששמעתי אתמול בערב ממישל..
מגיע להן את החופש הזה.
לאחר מספר דקות קלושות מישל פתחה את הדלת בחוסר חשק. נכנסו לתוך עמקי הסלון, נועם התיישבה על גבי הכורסה ומישל נעמדה לצידה, אנו היינו קפואות וכל מה שחשבנו ותכננו לומר להן התפוגג במבט המפחיד אשר טרף אותנו שלהן.
"אז.. אתן באות בסוף..?" חייכתי.
"לא, איני מסוגלת.. הוא באמת פגע בי.." לחשה מישל. "כיצד אוכל להתבונן בעיניו.. בלי.. בלי.." היא לחשה ואז הוטחה על גבי הכורסה וטמנה את שערותיה בידיה, מסתירה עד כמה שיותר.. נשכתי את שפתי התחתונה, היא באמת נפגעה מנייל.. מהאדם הראשון שהתאהבה בו בכזו מהירות, מהאדם הראשון שלא הייתה מוכנה לעזוב.. נפגעה מסיבה כה שטותית ולא מוצדקת.. זה לא הוגן, כה מענה ומורט כל קצה עצבים לראות זאת!
שחף חיבקה את ראשה ולחשה אל תוך אוזנה. "מישל.. חומד, זהו יומו הראשון של האביב, זוהי התחלה חדשה.. אינך חייבת להגיע אך ורק למענו, אני מבינה שאת נפגעת.. וזה בסדר, אך את יכולה לבוא למען עצמך וכלל לא לדבר עמו.. כלל לא להסתכל או לחשוב אודותיו.. באמת ששני בנים מפורסמים לא שווים את הכאב והצער הרב של שתיכן.." מלמלה ברעד.
חייכתי ממראה זה.. שחף השתנה כה לטובה מאז שפגשה בזאין, הוא גורם לה להפוך לאדם כה רגיש, עדין ומבין.. היא נהיית כה רגישה וחברותית וזה מדהים לראות כיצד השותפה שלי שכמעט הרגה אותי ביום הראשון שנפגשנו, שופכת את לבה ומבצעת את המיטב על מנת לגרום לחברה טובה לחוש שמחה..
חשתי כיצד מראה זה מרגש אותי כל כך הרבה.. ואני פשוט מחייכת.
"ליאם לא מפסיק לכעוס עליי.. וגם לראות הג'סיקה הזו ואת לואי.. למה בכלל הסתבכתי בכל זה?" שאלה מישל בכעס עצמי.
התגייסתי גם לעזרה ואמרתי. "בנות, הם חשובים לכן.. אתן לא סתם נפגעות, אם באמת כואב וקשה לכן.. ולהתעלם מהם נחשבת למשימה בלתי אפשרית.. תנסו לפתור ולהבהיר את העניינים, כי תאמינו לי שהכול כה שחור ונסתר.. אפוף בערפל אפל, בבקשה נסו לדבר עמם, ראו זאת כהזדמנות!" הבצרתי בהן.
הן העבירו מבטים מהירים ולבסוף מישל חייכה אליי. "הן צודקות.. אנו לא נהיה סגורות בחדר בזמן שהם נהנים להם בפסטיבל, אנו נגיע וננצל את יומו ביחד!" הודיע בהתרגשות.
כולנו חייכנו האחת לשנייה. "מוסכם.." פלטה נועם.

כשעמדנו בשער של הפסטיבל לא ידעתי למה לצפות.. מה יקרה עכשיו..?
אבל כשראיתי את הארי מתקדם לעברי, נראה כה מדהים, גברי ומושך במכנסי ג'ינס משופשפים, חולצה תכולה מכופתרת במצקת ושיער פרוע מושלם.. העיניים הללו.. המשתיקות והכה חודרות עמוק הללו..
אני אוהבת הכול בו.. מקצה רגליו עד שערתו האחרונה והרבה יותר מזה.. מעבר לכל.. אני נמשכת אליו כעש שנמשך לאש ונשרף, נשרפתי כבר ממזמן ללא כל דרך חזרה.
ואז הוא אחז בי ולחש לאוזני. "אני רוצה להיות רק אתך.."
פשוט נגררתי אחריו, נותנת לו להיות מקור האור והתקווה שלי, ככוח המשיכה שמחבר אותי איכשהו לקרקע אך גם גורם לי להושיט יד ולגעת בשמיים..
כה מורט עצבים..