פנטזיה ומציאות *פרק 2*

שמש הבוקר כבר הייתה בשמיים, ועננים לבנים היו סביבה.
קרלו פתח את עיניו וקם לאט מהמיטה, הוא שפשף את העיניים והרגיש קצת רדום.
"בוקר טוב" קטלין אמרה שהיא כבר לבושה בשמלה הוורודה שלה, ומתכוננת לצאת לסלון
"מה, אתם כבר מוכנים?" קרלו אמר והמשיך לשבת
"קמתי לפני הזמן" היא אמרה והיא הייתה נראית במצב הרוח הכי עליז. קרלו הביט על אדן החלון וראה שהבובות לא שם
"איפה החייל שלי והבובה שלך?" שאל וקטלין הביטה גם היא והחיוך שלה נעלם. שניהם הלכו אל החלון והסתכלו בחוץ אל הגינה, אולי הבובות נפלו מהרוח, אבל הם לא היו שם. הם חפשו ברצפה מתחת למיטות ובארגזי המשחקים ולא מצאו אותם. קטלין שמה את הידיים שלה על הראש, ולא ידעה איפה לחפש. פתאום האמא נכנסה לחדרם לבושה בבגדי היציאה עם סל.
"קדימה אתם מוכנים?" היא אמרה בחיוך
"אני עדיין לא" קרלו ענה והלך אל הארון
"5 דקות קרלו, אבא ואני מחכים לך במכונית" היא החזיקה את היד של קטלין ויצאה החוצה.
קרלו התלבש מהר, ורץ אל המכונית. קטלין וקרלו ישבו בסוף. קטלין הייתה קצת דואגת וקרלו התייחס לנסיעה ובמה שהולך לקרות בפיקניק. המכונית עצרה והם ירדו במקום גדול של דשא ירוק ועצים גבוהים. אנשים בודדים היו שם ורחוקים מהם.
האמא שמה את שטיח על הדשא והתחילה להוציא את הדברים מהסל, קרלו וקטלין הסתכלו בשעמום ולא ידעו מה לעשות.
"תלכו לשחק עם הילדים שמה" האבא אמר והצביע על המשפחה האתיופית הגדולה שישבה לא רחוק מהם. קרלו הסכים והלך, קטלין עמדה והרגישה עצבנית
"קרלו" היא אמרה ועצרה אותו, הוא סובב רק את ראשו לאחור, היא סמנה בידה שיחזור. היא הלכה הצידה ואמרה לו בלחש
"אני חושבת שהבובה שלך אצל הילד הזה" קרלו הסתכל על הילד שישב והחזיק בובה אפורה בידו.
קרלו מצמץ את עיניו וניסה להיזכר בחייל שלו
"לא" הוא אמר
"זה לא שלי"
"אתה בטוח?" קטלין אמרה חושדת
"החייל שלי בצבע שחור, וחוץ מזה איך הוא ייקח לי אותו?"
"אז לאיפה זה נעלם..?" קטלין הרגישה יד נוגעת בגבה, היא הסתובבה במהירות לאחור וראתה אישה זקנה מוזרה, לבושה בשמלה מקומטת אפורה
"ראיתם שעון באזור?" היא שאלה אותם. קרלו וקטלין הביטו אחת בשנייה והזיזו את ראשם לשלילה.
קטלין הביטה בסל שהזקנה החזיקה וראתה שיש בתוכו הרבה בובות לבנים ובנות, היא הייתה המומה עם פה פעור
"מה קרה ילדה?" הזקנה שאלה
"הבובה שלי בסל שלך" קטלין אמרה בקול לחוץ
"זאת?" שאלהה זקנה והרימה את הבובה
"כן זאת שלי" קטלין אמרה והרימה את ידה כדי לקחת אותה
"אה חה חה" הזקנה צחקה והצחוק שלה הזכיר את הצחוק שיש למכשפות מהסרטים.
קרלו נבהל ופסע לאחור, הוא משך בשמלה של קטלין כדי שגם היא תתרחק ממנה
"את רוצה אותה בחזרה?" שאלה אותה הזקנה. קטלין הגיבה בראשה חיובי והזקנה הצביעה על ידה
"תמצאו לי את השעון והחזיר לך את הבובה, וגם את שלך קרלו"
שניהם פתחו את עיניהם בבהלה
"קרלו? מאיפה את יודעת את השם שלי?"