הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 12

היא יצאה מהארמון והתקדמה לחצר. הוורדים האדומים והיפים נראו עכשיו באור הלילה שחורים. דמעות זלגו על פניה אבל היא לא התייחסה עליהם. היא רק חשבה על מה שאמר לה הנסיך. זיכרונות ישנים מהעבר ששכחה, שבו והציפו את מוחה. ראשה התחיל להסתחרר והיא מעדה ונפלה. היא היתה בתוך כר דשא שמסביבו היו פרחים. שמלת הלילה שלה נפרסה לצדדים וכך גם שערה. 'ממש כמו שלגיה ' חשבה לעצמה. היא קטפה פרח שנח לידה, והרגישה שמוחה עומד להתפוצץ.
" מי אתה?…..חברים, נכון?…..מזל טוב…..אמא, אמא לא!……די די, מספיק לבכות…..יום הולדת הכי טוב שהיה לי…….לא עוזב…..תחזור…
היא ראתה שבבי זיכרונות, זיכרונות ששכחה. "אבא, אני צריכה אותך." היא עצמה את עיניה ונרדמה, כשהיא שוכבת על הדשא הקר.

"גברתי, גברתי, להירגע קצת. שמרי על איפוק." אמר אחד המשרתים למרי. היא קמה בבוקר וגילתה שהנסיכה נעלמה. היא חיפשה אותה בכל הארמון ועדיין לא מצאה אותה. "אני מקווה מאוד שלא פגעתם בה, " צעקה על המשרת "מלכי לא יהיה מרוצה כשאספר לו שהנסיכה הלכה לאיבוד. "
"ואת לא תספרי לו, " אמר קול מאחוריהם. "אחרת את מי את חושבת שהוא יאשים? לא אותנו, אותך. את השומרת שלה, לא כך? " זה היה הנסיך אדוארד. "אם היית נותנת לה לישון איתי, היא היתה בטוחה לגמרי. " אמר בקשיחות.
"בתור 'בעלה לעתיד' ונסיך המלון, אתה צריך להעניק לה את מיטב הביטחון. אלא כך מר – ? " אמרה לנסיך והפנתה את מבטה לעבר המשרת שלפני רגע רבה איתו. "כ…כן, זה נכון, זה כתוב בתקנון. " אמר בגמגום ואישר את דבריה. 'ואוו, יש לה אומץ למרות גילה הקטן,' חשב הנסיך. הוא נעץ מבט בוער במשרת . הוא נרתע לאחור ואמר, "אם כך, אני אלך. להתראות ובהצלחה בחיפושים." הוא צעד בחיפזון ונעלם מאחורי אחת הדלתות. "אני אחפש באגף המערבי, ואת תחפשי באגף המזרחי, ברור? "אמר אדוארד למרי והלך לדרכו. מרי התקדמה בעצבנות לאגף המזרחי ולמלמלה לעצמה כמה מילים גסות.
בינתיים, ויליאם נעמד מעברה השני של דלת חדרו ושמע את כל השיחה. 'אז היא לא חזרה לחדרה אתמול בלילה. איפה היא יכולה להיות? ' חשב והתיישב כשהוא נשען על הדלת. הוא עוד לא התאושש ממה שקרה לילה שעבר. הוא נגע בשפתיו וחייך מהמחשבה על נשיקה. 'זה היה שווה את זה' חשב. הוא התהלך בחדרו ונעצר ליד החלון. הוא הביט ממנו החוצה ונזכר באגם. הם שיחקו שם פעם אחת כשאמבר באה לבקר אותו. הוא ניגש לארון ולבש חולצה לבנה פשוטה ויצא מחדרו. הוא עבר דרך דלת סודית, שמובילה ישירות לחצר והתחיל ללכת לעבר האגם. הוא נכנס לאזור המיוער.
"הכל כל כך צפוף פה. הגננים לא היו פה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן " אמר בעצבנות לחלל האוויר. הוא עמד לפנות חזרה, כשקלט פיסה שחורה של בד בקצה השביל. 'אוי לא,' חשב. "אמבר, אמבר את בסדר? " קרא ורץ לעברה . היא עדיין לבשה את שמלת הלילה השחורה שלה, והיא היתה עכשיו קרועה ומוכתמת מבוץ ועלים. ויליאם אסף אותה אליו בעדינות וניקה את שערה. הוא חיפש בכיסיו ומצא מטפחת נקייה. הוא ניקה את פניה והרים אותה בזרועותיו לעבר האגם. כשהגיעו לשם, הוא הניח אותה לצד האגם וטפטף מים על פניה וקצת לפיה. היא השתעלה מעט ופקחה את עיניה. "מי…מה… איפה אני..? "גמגמה. עיניה הסתכלו לכל הכיוונים וכשקלטו את הנסיך, היא קפצה וחיבקה אותו."מה…מה את עושה? " שאל בבלבול והסמיק. "אוי, אני יודעת שאתה מסמיק, אז שתוק ותן לי להרגיש אותך לפחות עוד פעם אחת." אמרה אליו. הוא החזיר לה חיבוק והם נשארו ככה למשך כמה דקות. "את יודעת," לחש באוזנה "כולם מחפשים אותך. את לא חזרת לחדרך אחרי שברחת מחדרי." הוא ניתק מחיבוקה והסתכל עליה. הוא ראה שעיניה מבוהלות. "אז אנחנו חייבים לחזור! מרי בטח התחרפנה שכשגילתה שנעלמתי." היא ניסתה לעמוד על רגליה אבל קרסה חזרה לאדמה. "בואי, אני ארים אותך." הוא הושיט לה את ידו ונשא אותה בפעם השנייה על זרועותיו. הם הגיעו בלי בעיות לארמון, ועמדו לעלות בגרם המדרגות,עד שפגשו במרי בצד השני של המסדרון.