היפה והחיה-גרסא שלי פרק 7

בס"ד

בל הסתובבה בחדרה, חסרת מנוחה.
צוענים לא רגילים לשבת באותו מקום כ"כ הרבה זמן.
מבין הצוענים, בל תמיד נחשבה לסבלנית. היא יכלה לקחת ספר ולצלול לתוכו, אם משהו עניין אותה, היא יכלה להתעמק, להתרכז ולהתמקד בו לא משנה כמה זמן הדבר ייקח.
אבל את חוסר המעש הזה היא לא יכלה לסבול.
היא הייתה רגילה לקום מוקדם, להתארגן, ללמוד מעט, ואז לבלות את רוב היום בשגרת צוענים:
נדידה או התמקמות, הופעות, שירה וריקוד, תיקונים, ועוד הרבה הרבה פעילויות. האנרגיה שהייתה רגילה לייצר לא התבטאה בטירה. לא היה שום דבר שהתאים לה לעשות.
אז היא הסתובבה בחדרה במעגלים.
היא שמעה רעש מחוץ לחלון, וקיוותה שקורה בחוץ דבר מה מעניין. היא פנתה למרפסת הקטנה בחדרה והציצה החוצה.
החיה הסתובב בחצר וקרא:
"בואו, חברים קטנים, בואו לאכול!"
קולו איבד את הטון המאיים כשקרא כך, והוא נשמע עדין, משכנע ונעים.
"בואו, ידידי, בואו לאכול" שידל. ידיו היו מלאות בלחם.
בל רכנה מעל גדר המרפסת, מה הוא עושה?
"בואו, יצורים קטנים, אתם רעבים?"
בזמן שקרא והסתובב בחצר הוא פורר את הלחם לחתיכות קטנות ופירורים,
בל שמחה לראות שציפורים מכל רחבי הגן התקבצו סביבו, מנקרות סביבו ועליו, הן לא פחדו כלל מלהתקרב אליו. הן המהמו ושרקו בעליזות, מתחרות בניהן על מקום טוב לשבת על כתפו הרחבה של החיה. החיה צחק והתלוצץ איתן, והן ניקרו באוזנו ושערו בחיבה, כמו נשיקות קטנות.
גם שועל הופיע לארוחה, אוכל מכף ידו הפתוחה של החיה. וגם סמור קטן, שטיפס על גבו של החיה ונשך בעורפו. החיה נהם כלפיו.
לרגע פחדה בל שהחיה תפגע ביצור התמים, אבל זו הייתה ברכה, והבטחה מאת החיה שישמור עליו מין השועל, וישמור לו את חלקו.
הם התקבצו סביבו ולא פחדו כלל. כולם חשו בטוחים בחברת ידידם הגדול.
פתאום החיה הרים את עיניו והישיר מבט אל עיניה של בל.
שוב המבט התכול הזה.
היא מהרה להישען אחורה והסמיקה בהבינה כי עקבה אחרי החיה. הוא נופף אליה והיא החזירה לו נפנוף.
"הם ממש אוהבים אותך" העירה בהתרגשות.
"הו, כן, תגידו שלום לבל" ציווה החיה על ידידיו הקטנים.
השועל והסמור הרימו את ראשם בברכה. והציפורים התעופפו סביב המרפסת וחגו מעל ראשה של בל. אחת מהן הייתה אמיצה דיה להתיישב בכף ידה.
בל עמדה דוממת לחלוטין, חוששת להפחיד את היצור הזעיר שבטח בה, נוצות הציפור היו פלומתיות, חלוקות ונעימות. היא חשה את פעימות ליבה מתחת לנוצות הלחות, פעימות לב קליל, מהיר ורגוע. היא עמדה ללא נועה, ורק ליטפה מעט את ציפור, עד שהיא התעופפה מכף ידה וחזרה אל קנה.
בל חייכה אל החיה עוד חיוך מתוח ונסוגה אל תוך חדרה. מרוגשת בעליל.
מעולם עוד לא הצליחה לשכנע ציפור לבטוח בה, והנה החיה, גדול ומפחיד ומכוער, הוא ידיד של כל הציפורים בגן, הוא עדין ומשכנע, הן אוהבות אותו כ"כ עד שיבטחו בזרה מוחלטת לפקודתו!
היא הרגישה בטוחה יותר, והחליטה לצאת מחדרה ולהסתובב. אם היא הולכת לגור כאן לנצח כדאי שתכיר את המקום לא?
היא יצאה. ובאולם הראשי מצאה את לומייר וקוקסוורט, מתווכחים כרגיל.
היא הצליחה לקלוט כמה משפטים לפני שחשו בנוכחותה
"…אשמתנו, לא אנחנו גרשנו את הזקנה הזו!" אמר קוקסוורט
" אבל זו אשמתנו שהאדון יצא מפונק!" השיב לומייר.
ואז הם הבחינו בבל.
מצחיק איך שהקפיצה שלהם הייתה מתואמת, שניהם קראו בבהלה ונחבטו בראשיהם. על פני שניהם עלו חיוכים לבביים, רחבים מדי.
"כמה טוב לראות אותך מסתובבת!" קרא לומייר בהתלהבות כנה.
"את יודעת, אנחנו מתרגשים מאוד, המון זמן לא היו לנו אורחים"
"האם את רוצה משהו?" שאל קוקסוורט.
"רציתי להסתובב, אם זה בסדר. מעולם לא הייתי בטירה מכושפת, מעניין אותי לראות אלו דברים יש כאן"
"מכושפת? מי אמר לך שהטירה מכושפת? מהיכן עלה לך רעיון כזה?" בדק קוקסוורט במתח, ולומייר מהנהן במרץ. ומיד תקף קוקסורט את לומייר:
"זה היית אתה! נכון או לא?" וכבר הם החלו להתקוטט.
"אני… די עליתי על זה בעצמי…." מלמלה בל מעל הריב הסוער.
"אה!" פלטו לומייר וקוקסוורט בהקלה.
"אם כך, מה תרצי לראות? אני מכיר את הטירה, אוכל להדריך אותך בסיור" התרברב השעון.
"אתה תוכל? אשמח מאוד" החניפה בל, מתאפקת שלא לצחוק בעוד לומייר מחקה את השעון בפנטומימה של מבטי התנשאות.
"כמובן! אחרי!" הידס קוקסוורט ברוב חשיבות.

…."והשריונות יוצרו במאה ה-14, כסף טהור כמובן" הסביר ברוב חשיבות כאשר עברו במסדרון רחב אשר בו עמדו שורות של שריונות משני צדדיו. כאשר בל עברה בניהם הפנו השריונות את ראשם להציץ בה.
השעון פטפט עוד ועוד עובדות והיסטוריה הקשורים לטירה, שמח על כך שמקשיבים לדבריו סופסוף. כאשר לומייר החל למהר בצעדיו ולעבור כבר למקום מעניין יותר עצר לרגע ונזף בשריונות:
"אם תואילו…" סינן, כל ראש חזר מיד למקום.
"המקום הזה יפיפה" נפעמה בל.
"אכן כן, ראית כבר את התמיכות המשופעות? הן היו להיט גדול בתקופת-"
"אולי בל לא בנויה להסברים על תמיכות משופעות" קטע לומייר את המשך נאומו של השעון הזועם
"אולי נעבור לנושא מעניין יותר, מה את אומרת, בל?. בל?, איפה את?" חיפש לומייר את בל שלפתע נעלמה לו.
בל עמדה מול דלתות כפולות בסוף המסדרון. דלתות לבנות גדולות עם עיטורי זהב.
"מה יש שם? אפשר להיכנס?"
"בוודאי" אישר קוקסוורט "זו הספריה"
בל נכנסה, ונשימתה נעצרה.
ספרים, עשרות, מאות, אלפי ספרים. החדר היה עגול, מחולק לכמה קומות פנימיות אליהן אפשר להגיע בעזרת גרמי מדרגות לולייניות. היו בחדר כמה פינות קריאה קטנות, צדדיות. אבל גם שולחן מרכזי ערוך מעץ מלא, בצבע חום כהה, מצופה בלכה אדמדמה מבריקה. החלונות היו ענקיים ומתוכננים להכניס כמה שיותר אור. הווילונות היו מוסתים לאחור והחדר היה מואר ומאוורר. אגרטלי חרסינה מלאים בשושנים צהובים ולבנים הפיצו ריח נעים.
אבל את בל עניינו רק הספרים. לא היו קירות. כל הקירות היו מדפים של ספרים. מחולקים לנושאים.
בל הרגישה בועה בחזה.
בועת אושר עדינה שגדלה ותפחה עד שמלאה את חזה ובטנה וגרונה, פועמת בהתרגשות עד שזה כאב.
"נו מה את אומרת?"
בל לא יכלה לענות לזמן מה. היא התהלכה בחדר, ממששת בזהירות את המדפים, מעבירה אצבע על כריכות הספרים.
"זה התגשמות של חלום" מלמלה, מעולם לא תארה לעצמה שקיים אוסף ספרים עצום כזה במקום אחד. בטח לא שתורשה להיכנס אליו, שתורשה לקרוא ממנו, שיהיה לה גישה בלתי-מוגבלת אליו.
"יש כאן מספיק ספרים לכל החיים, אני לא בטוחה שאוכל לקרוא את כל הספרים גם אם אשב עכשיו ואקרא בם בלי הפסקה עד סוף חיי."
"וודאי שתוכלי, האדון קרא את רובם" השיב השעון בביטול.
"החיה? הוא קורא?"
"כן, זה החדר האהוב עליו ביותר. נדיר היום שבו הוא אינו נכנס לקרוא לפחות לשעה אחת"
ענה לומייר.
"למעשה," הוסיף "זו הפעם הראשונה מאז הרבה זמן שהוא לא עוסק בספריה. ועברו כבר יומיים".
הוא הנהן בשביעות רצון. אבל בל לא הייתה קשובה עוד, היא כבר לקחה ספר ושקעה בו.
לומייר וקוקסוורט החליטו שלא להפריע לה, ויצאו מין החדר.

לאחר כמה שעות הפנתה החשכה את צומת-ליבה של בל לזמן החולף. היא התרוממה, התמתחה ופיהקה קלות.
'מעניין' חשבה 'מעולם לא קראתי את רפונזל' היא החזירה את הספר למקום. מעבירה יד בשערה וחושבת על איכותו של שער הגיבורה שאך קראה עלייה.
היא יצא מין הספריה, משוטטת לה לפה ושם עד שאיבדה כיוון ורצתה לחזור. אבל לצערה גלתה שהלכה לאיבוד, ושאין איש או חפץ בסביבה. לפחות לא חפץ קסום.
העניין עם החפצים הקסומים באמת היה מבלבל מעט, שכן לא כל החפצים היו קסומים ורובם היו דוממים ורגילים.
היא המשיכה הלאה בסקרנות לראות לאן תגיע. המקום השתנה פתאום, לא עוד מסדרונות רחבים, לא עוד ניקיון וסדר.
היא הייתה בחלק אחר של הטירה. חלק אפל ומוזנח, דלת נפרצה מהרוח וקור חדר פנימה. בל הניחה שהמעשה החכם יהיה להסתובב אחורה ולחפש את היציאה אך הסקרנות דחפה אותה קדימה, דוחקת בה להציץ לחדר האפל,
מה כבר יכול להיות שם?