התאומים

התאומים

העיר חיפה של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת. השתחררה מהכיבוש העותומאני. הצבא הבריטי שלט בארץ באמצעות המנדט הבריטי. העיר המקסימה פרחה. המסחר שגשג והצבא הבריטי הציף את כל המדינה בראשה העיר חיפה, עיר הנמל, בכספים. הוקמו בתי מסחר רבים, הרבה אנשים שידעו לנצל את המצב ולסחור בעודפי הצבא הפכו למיליונרים.
בעיר גרו, זה לצד זה, מוסלמים, נוצרים ויהודים בשלום, באהבה ובחיבה. לא היו שכונות יהודיות ושכונות ערביות נפרדות. כולם גרו בכל מקום ביחד. בעיר התחתית, בהדר ובכרמל.כולם כיבדו איש את רעיהו ורקמו יחד חיי שיתוף פוריים, הערכה הדדית, כבוד ושלווה. יהודים וערבים התגייסו לצבא הבריטי ולמשטרת המנדט ושירתו זה בצד זה כמו אחים, יהודים וערבים.
גם המאורעות של שנות השלושים בין היהודים לערבים בשאר חלקי המדינה, בה ערבים תקפו, רצחו, שדדו ופוצצו יהודים ותגובות הנגד של יהודים נגד ערבים, לא הגיעו לעיר חיפה שהחיים המשותפים בין כל העדות וכל הדתות המשיכו כאלו אין בארץ מרחץ דמים הדדי. כאילו חיפה היא מדינה אחרת ותושביה חיים בשוויץ ולא בארץ ישראל הבוערת משנאה הדדית בין יהודים וערבים

כאן מתחיל הסיפור שלי:

בעיר התחתית, לא רחוק מנמל חיפה, דרו שתי משפחות בבית ערבי ענק שכלל כ-8 חדרים וחצר גדולה. משפחת ברזילי היהודית ומשפחת איסמאעיל המוסלמית. כולם נולדו בבית הזה שירשו אותו מאבותיהם. לדעת יודעי דבר, אבות המשפחות, דורות רבים, דרו בבית המשותף הזה. דור אחרי דור, בן בעקבות אב ונכד בעבות סבא. זה היה הבית של שתי המשפחות. לא היה להם בית אחר וגם לא רצו בית אחר. הקרבה של שתי המשפחות נתנה להם ביטחון רב שאיש לא יעז לפגוע בהם: לא ערבים, כי זה בעצם בית ערבי: ולא יהודים כי זה בעצם בית יהודי. המיזוג הזה בן שתי המשפחות היה מוחלט, אמתי ומספק.

למשפחת ברזילי היהודית היו 4 בנים ו-3בנות. הבת הבכורה שמה היה דינה. למשפחת איסמאעיל היו 10 בנים ובנות. שם הבן הבכור היה חמיד. דינה וחמיד גדלו יחד, שחקו יחד ולמדו יחד. הם אהבו זה את זו והדבר לא הטריד את ההורים כיוון שחשבו שזו אהבת ילדות…הרי הם גדלו יחד ולכן הם כמו אחים, לא מעבר לכך. אבל הקשר בין השניים התפתח לאהבה עזה…הם אהבו זה את זו אהבה עזה. לא היה ניתן להסתיר את המגע בן השניים. לאט לאט כל הבית, כל בני שתי המשפחות ידעו כי הזוג מאוהב עד מעל לראש. הם ידעו כי לא יוכלו למנוע מהזוג את האהבה ובטח לא יכולים להפריד ביניהם. כיוון שהמשפחות חיו חיי שותפות והערכה, לא היה להם קל להסתכסך בשל אהבת יקיריהם. הם ניסו בדרכי נועם להסביר לזוג כי אהבתם אסורה ולא יכולה להתקיים עקב הדת השונה. אך כלום לא עזר. הזוג המשיכו להיפגש והחליטו כי יהיה מה יהיה הם יחיו יחד כל החיים, וזאת למרות כל העכבות וכל הניגודים. הם אוהבים והאמינו כי אין דבר שיעמוד נגד אהבה זו. האמינו כי האהבה סופה לנצח את כל מי שיעמוד בדרכה. את האש שבערה בלבבותיהם איש לא יכול לכבות.

כדי להפריד בין בני הזוג, משפחת ברזילי עזבה את חיפה לתל אביב. שם קיוו שדינה תשכח את חמיד ותתאושש. אך הם טעו. הזוג המשיך להיפגש בתל אביב ובחיפה ובכל מקום.
כשמלאו לדינה 18 היא הודיעה להורים: "אני רוצה לחיות עם חמיד בכל מחיר. לא משנה לי אם הוא ערבי מוסלמי ואני יהודיה. אנו אוהבים וכל אחד יכול להאמין בדת שהוא רוצה בה . ההורים כמובן התנגדו וניסו להשפיע על דינה שתעזוב את חמיד בכל מיני צורות אבל היא היתה בשלה: "אני אתחתן עם חמיד ויהיה מה! הוא אהוב נפשי ובלעדיו אין לי חיים". ההורים ענו: "אם לא תעזבי את חמיד את אינך הבת שלנו יותר ולא תהיה רצויה בבית שלנו".
את חייבת לעזוב את חמיד. דינה ענתה: "אתם מגרשים אותי מהבית?..אתם לא רוצים אותי? אז אני נעלמת מחייכם..לא תראו אותי יותר ולא תשמעו ממני". דינה ניתקה יחסים עם בני משפותה. עברה לגור בביתו של חמיד ונישאה לו בנישואין אזרחיים כיוון שלא רצתה להתאסלם.
כעבור שנה דינה ילדה תאומים. היא הזמינה את ההורים שלה לברית מילה. הבטיחה כי היא לא התאסלמה וכי את הברית יערכו ביום השביעי של הלידה ולא בשנה השביעית וכי את הברית יבצע רב. ההורים התרצו והופיעו לברית ולאחר מכן הקשרים התהדקו מאוד וההורים היו מאושרים לבלות ימים ולילות עם הנכדים התאומים. שם האחד היה אברהים אבהם, ושם השני היה דוד דאהוד. התאומים היו נחמדים ודמו אחד לשני כשתי טיפות מים. אי אפשר היה להבדיל ביניהם גם דינה וחמיד לא תמיד הצליחו להבדיל בין השניים.

בשנת 1947 המהומות הגיעו גם לעיר חיפה השלווה. המתח בין המוסלמים והנוצרים לבין היהודים הגיע לשיא שלא ידעו בעבר. המתח והפגיעות ההדדיות נמשכו עד לפרוץ מלחמת השחרור. אז מנהיגי מדינות ערב הכריזו על מלחמה נגד מדינת ישראל שרק קמה. האיצו בתושבים הערביים לעזוב את בתיהם למקום מבטחים: "תוך שבוע ימים נחסל את ישראל ואתם תחזרו לבתיכם". אמרו להם.
המוני ערבים בערים כמו : יפו, לוד, רמלה, וכפרים רבים עזבו את הבתים במנוסה ובפחד ובהסתמך על הבטחת מנהיגי ערב שהם ימגרו את ישראל תוך שבוע ימים. גם חלק גדול מערביי חיפה התפתו וברחו. בין הבורחים היו משפחת אסמאעיל יחד עם דינה והתאומים אברהים ודוד. כולם ברחו. ההורים של דינה לא ידעו לאין דינה ברחה והכאן היא והילדים נמצאים. ניסו את כל הדרכים החוקיים והבלתי חוקיים: הסתובבו במחנות פליטים בכל רחבי המדינה. ניסו להפעיל חברים ומכרים ערביים כדי לעזור להם במציאת דינה והילדים אך לא יצא מכל החיפושים כלום. דינה לא יכלה ליצור קשר עם הוריה. או אולי היא לא יכלה או שמנעו ממנה זאת.
מחוסר ברירה הם השלימו עם העובדה שלא יראו יותר את הילדים ואת דינה. השנים עברו מהר מאוד. הטרור הערבי מלבנון גבר ותושבי הצפון סבלו מפגעים רבים. היה ברור שישראל לא תשב בחיבוק ידיים ותסבול את הפיגועים ללא תגובה הולמת.

הקיץ 1982 צ.ה.ל. פלש ללבנון. המטרה היתה להרחיק את המחבלים מהגבול וליצור שטח חיץ בו לא יהיו מחבלים. ישראל נעזרה גם על ידי הפלנגות הנוצריות שיצרו אל צבא דרום לבנון שכל כולו היה נתמך על ידי ישראל. כיבושה של לבנון בידי ישראל יצר מציאות אחרת. ישראל האמינה כי במשך מספר שבועות תצליח להשליט סדר בלבנון, תרחיק את המחבלים מגבולה, תעזור לנוצרים להחזיר את לבנון לשליטם ולאחר הכם לסגת חזרה לישראל. אבל המציאות היתה אחרת וישראל שקעה בבוץ הלבנוני שנים רבות. אך זה לא העניין שאני רוצה לכתוב עליו.

אני רוצה רק לכתוב על דינה והתאומים שלה.
באחד הימים הופיעה באחד ממחנות צ.ה.ל. בלבנון אישה שדיברה עברית רהוטה וביקשה לפגוש את מפקד המחנה. החיילים החילו לחקור אותה אך היא ענתה: "אני אדבר רק עם המפקד. בבקשה קחו אותי אליו". הם הסבירו לה כי לא יעשו זאת אלא לאחר חקירה מעמיקה: מי היא? מאין העברית השוטפת שבפיה? מי היא בכלל? איפה היא גרה? מה מצבה המשפחתי? מדוע היא רוצה רק את המפקד? היא עמדה בשתיקתה ואמרה רק: "גם אם תהרגו אותי אני לא אפצה את פי ואדבר אלא אל מפקד המחנה.
היא נלקחה אל מפקד המחנה. המפקד קיבל את פניה בחיוך רחב, הזמינה לשבת והגיש לה שתייה וכיבוד קל. היא התיישבה ואז החילה השיחה ביניהם:
המפקד : נעים מאוד, שמי שלמה ,אני המפקד כאן.אמר ולחץ את ידה.
האישה : שמי דינה ואני יהודייה.
המפקד : מה את עושה כאן? מה הביא אותך אל לבנון?
דינה : זה סיפור ארוך, אני שמבקשת את עזרתך
המפקד : אני בהחלט אעזור לך. אבל רק תגידי לי במה אני יכול לעזור?
דינה : אני רוצה לחזור להורים שלי בתל אביב
המפקד : אני כבר לא מבין כלום. מוטב שתספרי לי את הכל מההתחלה.
דינה החלה לספר:
גדלתי בחיפה למשפחת ברזילי. גרנו בבית ערבי גדול יחד עם משפחת איסמאעיל, משפחה ערבית מוסלמית. שתי המשפחות, שלנו ושל איסמאעיל חיינו חיי שותפות מלאה, כבוד הדרי, הערכה וחיבה. חיינו בשלווה ובנחת ואף פעם לא חשבנו כי הדת השונה שלנו תפריד בינינו.
אנו הילדים שחקנו יחד, למדנו באותו בית ספר, הלכנו לאותם מסיבות ואירועם. חיינו כמו אחים לכל דבר.
הייתי הבת הבכורה במשפחתי ולמשפחת איסמאעיל היה בן בכור בשם חמיד. אני וחמיד גדלנו יחד והרגשנו קירבה מיוחדת שהלכה וגברה עם הזמן וכל פעם שבגרנו בשנה הצורך בקרבה היה גדול יותר. ממש לא יכולנו להיפרד. בלילות חשבנו אחד על השני, ובימים הלכנו יחד לכל מקום. הקשר הזה התפתח לאהבה לוהטת וידענו כי אנו מיועדים אחד לשנייה ואף מכשול לא יעמוד בדרכנו. ההורים לא שמו לב וחשבו כי הקשר ביני לבין חמי הוא קשר של אחים שגדלו יחד. ההורים שלי הרגישו שמשהו השתנה בהתנהגותי וכי אני מרבה להיפגש עם חמיד והדבר הדאיג אותם מאוד. פעם אחת היתה לי שיחה עם אימא שלי:
אימא : מה קורה לך דינה חמודה?
אני : כלום לא קורה.למה את שואלת?
אימא : את נפגשת יותר מדי עם חמיד. יש נערים אחרים, למה רק הוא?
אני : אני מחבבת רק אותו ולא אף אחד אחר.
אימא :זה מאוד משונה!! את יודעת שהוא מוסלמי ואת יהודייה!
אני : אני יודעת וזה לא משנה לי כלום.
אימא : מה זאת לא משנה? זה כן משנה. תפסיקי להיפגש עמו.
אני : אני אוהבת אותו ולעולם לא אעזוב אותו
האימא התפרצה בצעקות ואף ניסתה להרים יד עלי. "מהיום את לא תיפגשי עמו". צעקה אלי ועזבה. לאחר מכן אבא ניסה להשפיע עלי לחדול מאהבתי לחמיד זה לא עזר להם, הם השכירו את חלקם בבית שבחיפה לדיירים אחרים ועברנו לגור בתל אביב. אך זה לא הפסיק את יחסיי עם חמיד. המשכנו להיפגש בכל מקום: בתל אביב, בחיפה ובכל מקום. כאשר ההורים שלי הרגישו אמרתי להן סופית: "אני אוהבת את חמיד ואף אחד לא יכול להפריד בינינו. אני אתחתן עמו אם תרצו או לא תרצו!"
עזבתי את הבית ועברתי לגור עם משפחת איסמאעיל. התחתנתי עמו. ההורים שלי החרימו אותי ולא הופיעו למסיבת הכלולות. לא התאסלמתי והמשכתי לשמור על כללי הדת, הכשרות ושמירת השבת. בעלי, חמיד הבין לרוחי ולא ניסה להשפיע עלי להתאסלם. הוא אף עזר לי כדי לשמור על כללי הדת: הוא אכל רק כשר, הוא שמר שבת בדיוק כמוני ומשפחתו היו צוחקים עליו ומכנים אותו"חמיד חמד של יהודי!!".
כעבור שנה ילדתי תאומים: אברהם ודוד. הלכתי יחד עם חמיד לבית הוריי והתחננו שהם יחדשו את הקשר בינינו וכי כעת יש להם שני נכדים תאומים. חמיד אף נשק לידיו של אבא ואמר: "אני אוהב אותך כמו אבא שלי…אני חצי יהודי…אני אוכל רק כשר….שומר שבת, בבקשה קבל אותי ואת ילדיי". היחסים של דינה וההורים התחדשו. הם היו גאים בתאומים ונהנו לשחק עמם והיו המאושרים שבאדם. וכך עברו השנים.

בשנת 1947 עם הכרזת האום על כינון מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל התגברו המהומות. הם גם הגיעו לחיפה השקטה והשלווה. עם כינון המדינה היהודית עשרות אלפי ערבים ברחו למדינות השכנות והאמינו להבטחות מנהיגי ערב שישראל תחוסל תוך שבוע ימים והם יחזרו לבתיהם עם שלל רב. בין הבורחים הייתי גם אני, בעלי חמיד והתאומים.
ניסיתי להניע את חמיד מכוונתו לברוח יחד עם אלפי הפליטים. אמרתי לו כי הוא גר בבית שיש בו יהודים ואיש לא יעז לפגוע בבית יהודי. הוא היה החלטי בבריחה: "אנו חייבים לברוח. היהודים ישחטו את כל מי שנשאר כפי שעשו בלוד וברמלה. אין לי יותר אימון באף אחד, גם לא בהורים שלך". באחת הלילות הופיע חמיד עם מספר בחורים וזירז אותי: "דינה מהרי שימי מה שאפשר מהבגדים והחפצים שלנו בתוך שקים. אנו עוזבים ללבנון". הייתי בהלם מוחלט. יחד עם חמיד אספנו מה שיכולנו מתכולת הבית לתוך שקים ועזבנו ששאת הבית. מהר מאוד ראיתי את עצמי עולה על סירת מנוע גדושה בפליטים ושטנו בדרכינו ללבנון. לא הודעתי להורים בכלל שאני בורחת והם אף פעם לא היו מאמינים שאני אברח יחד עם התאומים שאהבו כל כך.

גרנו במחנות פליטים, חיים מלאים סבל ומחסור. וכך במשך השנים הפכנו לפליטים חסרי בית וחסרי מולדת. בעלי ניסה למצוא עבודה כלשהי כדי לפרנס אותנו אך ללא הועיל. במחנות הפליטים החילו להתארגן קבוצות התנגדות. הם גייסו את כל הגברים שבמחנות לארגוני המחבלים. איש לא היה יכול להתנגד. מי שסירב להתגייס נרצח וגופתו הושלכה לרחובות או שנתלתה על העצים ברחבי העיר עם שלט מוצמד לגופה ובו נכתב: "זה סופו של מי שלא מתגייס לפידאאיון כדי לשחרר את פלסטין". כך חמיד בעלי, גויס בניגוד לרצונו. כעבור שנתיים הוא נהרג באחת הפעולות הלחימה בישראל. אני נשארתי במחנה הפליטים עם שני היתומים שלי. איש לא עזר לנו ואיש לא שאל אם אנו צריכים עזרה.
שני היתומים שלי היו גברים בוגרים. הבכור אברהים הצטרף לכוחות הלוחמות בישראל והפך לאחד המפקדים. הוא ניסה למשוך אחריו את אחיו, דוד, אך דוד דחה אותו בשאט נפש ואמר לו: "אתה אדם חסר מצפון…כיצד תעזוב את אימא? …איך לא תעזור לה להתקיים במקום להצטרף לחבורת טיפשים?". אבהרהים ענה: "אימא יהודייה. היא שייכת לעם אשר ניצל את העם הערבי וגזל את אדמותיו והנהיג משטר של רודנות… האחים שנו נהרגים יום יום ואנו יושבים ומחבקים את היהודייה הזו…אני לא הבן שלה ואם אתה לא תעזוב אותה ותצטרף אלי, אני לא האח שלך ואלחם בך כפי שאנשי נלחם ביהודים".
המפקד היה המום ומרותק לסיפור ושאל: "איפה דוד?". היא ענתה: "מצאתי מקום מחבוא קרוב לכאן ושם הסתרתי אותו כדי שאחיו לא ימצא אותו. אם אחיו ימצא אותו הוא יהרוג אותו ללא נקיפת מצפון".
המפקד הורה להביא את דוד אל אימו, הוא סידר להם חדר כדי ללון ולנוח. הוגש להם אוכל ואפשרו להם להתרחץ ולהחליף בגדים. המפקד אמר: "אתם האורחים של צבא הגנה לישראל. אני אעדכן את מי שצריך לעדכן ונודע לכם מה הוחלט. אבל אני רוצה שם מלא של ההורים שלך ואת כתובת בה הם גרים". דינה מסרה למפקד את השמות ואת הכתובות של ההורים בתל אביב ובחיפה. המפקד מסר לממונים עליו את כל פרטי המקרה ושאל כיצד עליו להתנהג. הממונים מסרו לו כי עד לבירור עליו לארח את השניים ולשמור עליהם הכל משמר. הדבר הופנה בעיקר לגבי דוד שנחשד בעיניהם כמי שעוד יכול להפתיע ולפעול נגד המדינה היהודית כשהוא בפנים וחלק בלתי נפרד ממנה.

דינה ודוד שהו במחנה כ4 ימים לאחר מכן הועברו לבית מלון בתל אביב והוצבה שמירה הדוקה עליהם. אנשי ממשל ואנשי צבא חקרו אותם כל הזמן וגם חקרו מסביבם כדי לוודא את נאמנותם. ל.צ..ל. היו משתפי פעולה גם במחנות הפליטים. משתפי הפעולה מסרו כי הבן, אברהים הוא עמוד התווך של המתנגדים החמושים במחנה הפליטים וכי הוא מבוקש על ידי הצבא הישראלי. הם יכלו לזמן לחסל אותו כפי שחוסלו הרבה מבוקשים אך היה חשוב לצבא לתפוס את אברהים חי כדי לדלות ממנו פרטים על אנשי ההתנגדות של המחנה.
הם חקרו את השכנים של משפחת ברזלי אודות המשפחה ואודות דינה. הם תחקרו את דוד ונוכחו שדעת שהוא יהודי בלב ובנפש וביקש שיגייסו לצבא וכי הוא מוכן אפילו להיות מרגל ישראלי: "רק תנסו אותו!!! אני יהודי בלב ובנפש ומדינת ישראל היא מדינתי ואני מוכן למות עבורה ולמלא כל תפקיד שתטילו עלי".
לאחר כל החקירות שערכו לדינה ולדוד הובהר מעל לכל ספק בנאמנות לישראל. אפשרו להם בהתחבר עם בני משפחתם בארץ. דינה ודוד הוסעו ברכב של צהל אל הבית המקורי של המשפחה בחיפה. המפגש של הורים ושל האחים והאחיות היה מרגש ביותר. האחים והאחיות של דינה נישאו ולכולם יש בנים. הם אהבו את דינה ופינקו אותה. דוד היה מוקסם. הוא ראה עולם שלא ראה קודם לכן. הוא ראה יהודים אחרים מהיהודים שתוארו על ידי מנהיגי מדינות ערב ועל ידי המחבלים. כולם ציירו את ישראל כאל מדינה כובשת וכל הישראלים חסרי מצפון ועושקים את הערבים. הוא היה גאה להצטרף לצבא הישראלי כלוחם. השנתיים הראשונות הוקדשו ללימוד עברית, יהדות, ההיסטוריה היהודית, הממשל בישראל ומידע כללי. עקב ידיעת הערבית המושלמת הוא גויס לחיל המודיעין. הוטלו עליו משימות מאוד מסוכנות שהשתיקה יפה להם ועמד בכולם בהצלחה. הוא שירת בכל המקומות ובכל מדינות ערב מלבד לבנון. בלבנון מכירים אותו ולכן יש להתרחק משם. כמו כן, שלטונות הצבא לא רצו להעמידו במבחן הקשה שאם במקרה ייפגש באחיו התיאום מה עלולות התוצאות להיות.

מפגש התאומים
דוד נשלח למשימת ריגול מסוכנת לאחת ממדינות ערב. (לא לבנו)ן. נקרא לה בשם "עדן". הוא שהה שם כפלסטינאי גולה שגר בארצות הברית וכי הוא מבקש לפתוח חברת נסיעות וטיולים במזרח התיכון כולו ובכלל זה בעדן. פתח משרד נסיעות גדול הממוקם בדיוק ממול למשרד הביטחון של המדינה. הזרים כספים רבים לכל המי ומי במדינה. כולם צבאו על משרדו בבקשת עזרה כספית. רבים מהצובאים על שערי משרדו היו חברי פרלמנט, שרים, אנשי צבא ומשמטה מהם דלה נתונים רבים וחשובים שהועברו לישראל. איש לא חשד בו, ההפך הוא הנכון: כולם עזרו לו כמיטב יכולתם ונהנו מטובות ההנאה שחילק להם. הדבר הזה נמשך כשנה בערך. הידיעות שהעביר דוד לישראל היו מאוד חיוניות ומועילות שתרמו המון לביטחון המדינה. הודות לידיעות שהעביר חוסלו הרבה מאוד מחבלים בדרכם לביצוע פיגועים.
באחד הימים הוא ראה את אחיו, יושב בחדר ההמתנה יחד עם עוד 5 אנשים. הוא הורה לעובדים להודיע כי המשרד סגור וכי הם יצטרכו לבוא למחרת. 5 האנשים עזבו. האח רצה לעזוב אך הודיעו לו כי המנהל יקבל את פניו. והוא המתין השקט ודקלם לעצמו את הדברים שהוא יבקש ממנהל המשרד, את הכספים ואת הנשק הדרוש לעם הפלסטינאי כדי ללחום בישראל. דלת חדרו של דוד נפתחה והוא עמד פנים מול פנים עם אחיו אברהים. לרגע הם קפאו במקומם לא יכלו לזוז. הרגישו כאילו רגליהם הודבקו לרצפה בלו יכולת תזוזה. דוד ניסה לומר מילה אך היא לא יצאה מפיו. כאילו לשונו נדבקה לחיכו. רק נעמד בוהה באחיו. אברהים המשיך להביט בפני דוד כלא מאמין לעיניו. משניהם יצאה משפט אחד בעת ובעונה אחת: מה אתה עושה כאן?". דוד התקדם לעברו של אברהים בידיים פתוחות לרווחה כדי לחבק את אברהים. אברהים נרתע לאחור ואמר: "מה אתה עושה כאן? אם ידעו מי אתה יהרגו אותך…ברח מהר, אני אעלים עין ולא אמסור אותך לשלטונות". דוד המשיך להתקרב אל אחיו: "אברההים!!!אנו אחים תאומים!! יש לנו את אותו הדם…היינו מחובקים יחד באותו רחם במשך 9 חדשים….גדלנו יחד…אהבנו יחד….וסבלנו יחד….אין דבר בעולם שיכול להפריד בינינו, גם לא היחסים בין יהודים לערבים. אתה אחי….ואני אחיך….חבל על השנים שעברו ולא היינו יחד. שום דבר לא מאוחר..בבקשה אל תברח לי הפעם".
אברהים היה מאוד נרגש: "אתה מדבר כמו ילד קטן…אתה צריך קודם כל לברוח היום ומיד אחרת יעצרו אותך ותובל לגרדום. המכונית שלי מחכה למטה, אני אסיע אותך לנמל התעופה ואתה תעזוב מיד ולא תחזור שנית. אני אעלים עין ולא אגלה לאף אחד מי אתה". דוד ביקש למסור לו מספר טלפון או כתובת כדי שיוכלו להתקשר בעתיד. אברהים ענה: "אתה עדיין לא מבין שאנו לא באותו צד? אני ערבי הנלחם ביהודים ואתה יהודי הנלחם בערבים…שנינו אויבים ומחובתו של כל אחד מאתנו להרוג את השני….אך אונו אחים….לא נוכל לעשות זאת..לא נוכל להזיק אחד לשני….בעורקינו זורם אותו דם". אם השם ירצה הוא יפגיש אותנו בתנאים אחרים ואולי נוכל לחיות שנית יחד". הם הגיעו לנמל התעופה ואברהים לא עזב את הנמל עד שראה את המטוס של דוד עוזב את המדינה הערבית בה פעל מספר חדשים.

למחרת בבוקר, עובדי משרד הנסיעות פתחו את השערים של המשרד, קיבלו קהל ועבדו כרגיל אך דוד לא הגיע. לא יכלו ליצור עמו קשר במשך מספר ימים ואז החילו לדאוג. דאגו שלמנהל שלהם קרה אסון, נהרג או נפצע. הם חיפשו בכל בתי החולים ולא מצאו זכר לדוד. הם פנו לדירת מגוריו, דפקו בדלת ולא היתה תשובה. השכנים לא ידעו למסור פרטים שיעזרו במציאתו של דוד. הם פנו למשטרה והמשטרה יחד עם שירותי הביטחון החילו לחקור אודות דוד מיום הגיעו לעדן. הם פלשו למשרדי החברה ולדירת מגוריו של דוד. החרימו את כל המחשבים ומסמכים שונים וגם מכשירי קשר סמויים שנמצאו גם במשרדו של דוד וגם בדירת מגוריו. הם גילו כי הוא עזב את עדן בפתאומיות ומבלי להשאיר שום הודעה. לאחר בירורים ובדיקת רשימות הנוסעים בשדה התעופה התברר כי דוד נסע במטוס של חברת נסיעות אמריקאית לקפריסין. פנו למקורותיהם שם והם גילו כי דוד טס לארצות הברית. כך שהוא הצליח לחמוק. שלטונות עדן השתוללו מכעס. התנקמו בעובדים המקומיים שעבדו במשרד. עצרו את כולם. הם הגיעו גם לקציני המשטרה והצבא הבכירים ואת כולם עצרו. הציפו את אמצעי התקשורת בעדן ובעולם כולו כי תפסו רשת ריגול ישראלית מסוכנת. ערכו משפטי ראווה המוניים. המשפטים נערכו בחוצות העיר ופסקי דין מוות בתלייה ניתנו בעשרות. כל יום תלו אנשים וטענו כי הם מרגלים.

אברהים עזב את עדן מיד אחרי שדוד ברח. הוא חזר ללבנון לפקד על ארגוני הטרור, ניסה בכל כוחותיו הנפשיים לשכוח את המפגש עם דוד אחיו.
לשלטונות ישראל לא היה מושג איפה דוד. הידיעות מעדן על תפיסת רשת הריגול הישראלית מאוד הדאיגה אותם והם חששו לגורלו של דוד. כעבור כשבעיים דוד שלח למפקדיו הודעה שהוא נמצא במקום בטוח וכי בעוד מספר ימים כשהרוחות יירגעו הוא יחזור ארצה וימסור דין וחשבון מלא על כל מה שהיה בעדן.

דוד הגיע ארצה. מסר דין וחשבון מלא על פעולותיו בעדן וסיפר להם גם על המפגש המרגש עם אחיו. "אילו אחי לא עזר לי לברוח, לא הייתי כאן היום". אמר למפקדיו. הוא ביקש פגישה עם שר הביטחון. שר הביטחון קיבל את פניו בידידות ובהערצה: "אני מעודכן בכל אשר אתה עושה למען ביטחון המדינה ואני אישית וגם כל מדינת ישראל מודים לך על אומץ לבך ועל השירותים הנפלאים שאתה עושה למען המדינה והעם".
דוד סיפר את קורות החיים של המשפחה מאז שהוריו נישאו ועד למפגש המרגש עם אברהים. שר הביטחון הקשיב ברוב עניין לסיפורו שלדוד ואמר: "הרי אתה יודע מה אחיך עושה לנו וכמה אבידות יש לנו כתוצאה מפעילותו. הוא מבוקש על ידי שירותי הביטחון. אילו רצינו היינו יכולים לחסל אותו, בכל רגע. גם כעת. אנו יודעים על כל צעד שהוא צועד. וכל פעולה שהוא פועל. הוא במעקב אצלנו במשך 24 שעות ביממה. אני מאוד מצטער שהוא אחיך". דוד הקשיב והזיל דמעה לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה דוד אמר: "אני מתבייש שיש לי אח כזה, אבל זה לא בידי. אנו אחים תאומים. אהבנו ואנו עדיין אוהבים אחד את השני. דם לא ייפך אף פעם למים. בעורקנו זורם אותו דם. לעולם לא נוכל להזיק אחד לשני. לעולם לא". שר הביטחון פלט: "ואם תקבל פקודה לחסל אותו האם תסרב פקודה?" דוד היה מבולבל אך ענה בהגינות וביושר: "אבקש לא לתת לי הוראה כזו כי אני לא אבצע אותה. אני לא אחסל את אחי במו ידיי. אני אנסה לשכנע אותו לחצות את הקווים ולעבור לצדנו". שר הביטחון הביט ישר לעיניו של דוד: "אם אתן לך אפשרות לפגוש את אחיך, האם אתה בטוח שתוכל לשכנע אותו לעבור לצדנו?". דוד אמר: "אני מבטיח לך כי אעשה את כל שביכולתי לעשות זאת ואם הוא לא יסכים לעבור לצד שלנו. אני ארים ידיים ולא אגן עליו יותר. זאת הבטחה".
שר הביטחון נפרד מדוד בלחיצת ידיים ואמר:" תן לי זמן לחשוב, אתה עוד תשמע ממני".

עברו מספר חדשים ודוד לא שמע משר הביטחון ולא מהמפקדים שלו. באחד הימים נקרה באופן דחוף לשר הביטחון ושם נוהלה השיחה:
שר הביטחון : נודע לנו כי אחיך יהיה בקפריסין בתאריך מסוים
דוד : ומה זה שייך לי?
שר הביטחון : אנו מתכננים לחטוף אותו ולהביאו לישראל
דוד : ומה חלקי בכל המשימה הזו?
שר הביטחון : אתה האח התאום. שניכם דומים עד כדי כך שגם הקרובים שלכם לא
יכולים להבדיל ביניכם.
דוד : זה נכון, מה אני צריך לעשות?
שר הביטחון : את זאת נאמר לך בבוא הזמן. אתה מתבקש לעשות מה שיגידו לך לעשות.
דוד : אבל שיהיה ברור!! אני לא אעשה מעשה שיזיק לאחי גם אם זה יהיה
לטובת המדינה. אני לא אהיה שותף במעשה כזה גם אם יאשימו אותי
בסירוב פקודה.
שר הביטחון : אנו לא נזיק לאחיך…נרצה רק לקבל ממנו פרטים חשובים שיכולים
לעזור לנו למגר פעולות טרור.
דוד : אעשה כל דבר שתבקשו אם תבטיחו לי כי לאחי לא יאונה כל רע.
שר הביטחון : אני מבטח לך שלא נזיק לאחיך אם הוא ישתף פעולה עמנו.
דוד : אם כך אני עומד לרשותכם.
שר הביטחון : הכנו לך סיכום של קורות חייו של אחיך בלבנון, כולל פרטים על כל
פעולותיו, כל מכיריו וכל פקודיו. כל מה שהוא עשה וכיצד הוא
עבד ועם מי היו לו קשרים. אתה מתבקש ללמוד את הכל בעל פה ולחזור
ולחזור אלי בעוד שלושה ימים כדי לבחון אותך על החומר שקיבלת.
וכך דוד חזר הביתה. עיין בקורות החיים של אחיו והתפלא כיצד שירותי המודעים של ישראל ידעו את כל הפרטים, ולו הקטנים ביותר אודות אחיו. שם צוינו גם השמות והכתובות של כל מכיריו ושל חבריו. היה גם פירוט של שיחות טלפון שניהל עם מפקדי ארגוני המחבלים. הכל היה מונח לפני דוד.
דוד למד את כל החומר על בוריו וחזר לשר הביטחון. שם עבר בחינה מדוקדקת על החומר שנמסר לו ועבר זאת בהצלחה רבה. שר הביטחון צייד אותו במסמכים עם פרטי אחיו, דרכון לבנוני בר תוקף, מסמכים המאשרים את זהותו, תעודות הוקרה שקיבל ממנהיגי המחבלים, פירו פעולות החבלה בהם הוא השתתף או הוא יזם. הכל היה מונח לפניו. מהיום הוא אזרח לבנוני, פליט מפלסטין ממנה ברח בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל. שמו הוא :
אברהים איסמאעיל . שר הביטחון מר לו: "אתה טס היום בשמך האמתי לשוויץ ומשם תטוס עם חברת התעופה הלבנונית לקפריסין. החל מיום בו אתה מגיע לשוויץ אתה משתמש בפרטי הזיהוי של אברהים איסמאעיל ותשכח כי אתה ישראלי ושמך דוד". דוד שאל: "איך יתקשרו אלי כדי לתת לי הוראות?" שק הביטחון חייך חיוך רחב, לחץ את ידו של דוד ואמר: "נסיעה טובה ושליחות מוצלחת. ההוראות יגיעו במועדן, אל תדאג".

באותו לילה דוד טס לשוויץ ושם חיכה לו אדם שלא הזדהה אך נתן את מילת הקוד המוסכמת. הוא נלקח לבית מלון ושם אמר לו המפעיל. כעת אתה אברהים איסמאעיל. מחר אתה עולה על מטוס של חברת התעופה הלבנונית וטס לקפריסין. שם תקבל הוראות מאדם שיזכיר את מילת הקוד המוסכמת. וכך היה. בקפריסין ראה אדם שנתן לו את מילת הקוד ואמר לו: "יש אוניה עם חומרי חבלה ונשק המיועדת למחבלים בלבנון. אחיך צריך להיות המפקד של האוניה. כיוון שאתה הוא אברהים איסמעיל, אתה אמור להיות המפקד. אתה תעלה לסיפון ותדאג להיות במקום שכולם יזההו אותך. לאחר מכם תמצא דרך לקפוץ מהאוניה לים ולשחות חזרה לחוף בלי שאף אחד יגלה אותך. אנו נדאג להטביע את האוניה. נדאג לפרסם שאברהים איסמאעיל טבע יחד עם האוניה. "מה יהיה עם האח שלי?" דוד שאל. איש הקשר הרגיע אותו: "אחיך יהיה אצלנו במקום בטוח".

המשך הדברים
אבהים איסמאעיל הגיע לקפריסין ומתוכנן ונלקח לבית המלון בן הוזמנו חדרים עבורו ועבור הצוות שלו. באותו המלון היה גם דוד. איש לא פגש את אחיו ולא ידע כי האח שלו נמצא באותו בית מלון. בלילה נכנסו כמה גברים לחדרו של אברהים. היממו אותו בחומר מרדים ולקחו אותו עמם. דוד הוכנס לחדר במקום אחיו והתחזה כאברהים איסמאעיל. איש מהצוות שלו לא גילה את התרמית. הוא המשיך לשחק אותה. יצא עם הצוות לנמל. עלה על אונית הנשק. כל אמצעי מתקשורת צילמו אותו כשהוא מפקד על האוניה ונותן הוראות לצוות. האוניה הרימה עוגן ויצאה לים הפתוח. דוד מצא מקום נסתר באוניה ממנו קפץ לים ושחה לחוף. כעבור חצי שעה היה פיצוץ אדיר באוניה והיא טבעה עם כל אנשי הצוות. דוד הגיע לחוף ומיד נלקח בידי פעילים של שירותי הביטחון הישראלי, הועלה על מטוס וטס חזרה הביתה.

כאמור, אברהים סומם בסם הרדמה ונסחב על ידי כמה מאנשי שירותי הביטחון הישראלי. הובל לנמל התעופה, הועלה על מטוס של חיל האוויר הישראלי הפטור מבדיקה ביטחונית, והגיע לארץ. מנמל התעופה הצבאי באי-שם בארץ נלקח למחנה צבאי. במשך כל הטיסה והנסיעה הוא היה רדום ולא התעורר. גם כשהגיע למחנה ונשכב במיטה היה עדיין בהשפעת סמי ההרדמה. לאט, לאט החל להתעורר. פתח עיניים וראה שהוא נמצא במקום לא מוכר.ראה שהוא שוכב במיטה די נוחה, ליד המיטה היה ארון לילה עם מנורת שולחן, כד מיץ תפוזים ושתי כוסות. ממול עמד שולחן עם מספר כיסאות. היה מכשיר טליביזיה ומכשיר רדיו. בחדר היו גם נוחיות וחדר רחיצה. הכל היה מושלם כמו בבית מלון. הוא קם התרחץ והפעיל את מקלט הטיליבזיה. אז חשכו עיניו. הוא ראה חדשות מהערוץ הראשון ובו דיווחו על טביעת אונית הנשק שהיתה מיועדת למחבלים. הוא לא הבין עברית אך ראה תמונות של האוניה וגם תמונות שלו על האוניה. דלת החדר נפתח ונכנסה בחורה צעירה שחייה אליו אומרה בערבית:
"בוקר טוב לך אדוני!! האם ישנת טוב?". הוא ביקש לדעת איפה הוא? מדוע הוא כאן? מי הביא אותו? האם הוא בישראל? האם הוא שבוי? איפה החברים שלו?. שטף הדברים שיצאו מפיו היה מוגזם והראה סימנים של דאגה ופחד. הבחורה ענתה לו בשקט בקול עקב ומנגן: "עוד מעט יביאו את ארוחת הבוקר. לאחר הארוחה אני מוכנה לענות על כל שאלותיך". תהיה רגוע. אין לך מה לחשוש" . הכניסו לו את ארוחת הבוקר עם עיתונים מארצות ערב ומלבנון בהם כתבות רבות על אונית הנשק שטבעה ועל אנשי הצוות ובראשם: אל שהיד אברהים איסמאעיל. הבחורה עזבה את החדר ואמרה: "היום אתה זקוק למנוחה ולחופש. את הארחות יכניסו לך בזמן אם רק תרצה דבר מה עליך רק ללחוץ על המתג שילד המיטה ויביאו לך כל מה שצריך. אף אחד משירותי הביטחון לא עדכן את המשפחה בחדשות ובעובדה שאברהים נמצא ברשותם. דוד ניסה לברר מה קרה עם אחיו אך המפקדים אמרו לו: "שאל את שר הביטחון. רק הוא מוסמך למסור פרטים אודות אחיך. כמובן האם לא עודכנה בכלל. היא בעצם גם לא ידעה מה תפקידו של דוד בשירותי הביטחון. היא ידעה כי מוטלות עליו משימות ביטחוניות מסוכנות ולא חקרה. גם הוריה של דינה, הם כבר מאוד מבוגרים לא ידעו מה תפקידו של דוד. דוד גם לא סיפר לאימו כי פגש את אברהים. כולם ידעו כי מוטב לא לעסוק בבירורים אודות אברהים כי זה מפריע לשירותי הביטחון.

בינתיים שירותי הביטחון ניסו בדרכי נועם לחקור את אברהים ולהוציא ממנו ידיעות שעשויות להועיל לצבא. הוא לא פתח את פיו ולא מסר שום ידיעות. הוא כל הזמן טען:
אני ערבי מוסלמי,
אני פליט שגורש ממולדתו, פלסטין ".
אבי חוסל על ידי ישראל
אני מפקד בצבא לשחרור פלסטין
לא אמסור לכם אף פרט שיזיק ללוחמים שלי
אתם לא יכולים לקנות אותי בתנאים הטובים שאתם נותנים לי
אתם אויביי ואני אלחם בכם.
החוקרים קיבלו את הדברים שהוא מוציא מפיו ברוח טובה והאמינו כי בבוא הזמן הוא יחזור בו לאחר שידע כי הוא בעצם יהודי, כיוון שאימו יהודייה וכי בארץ הזו יש לו משפחה, יש את האימא, הסבא והסבתה ואחיו התאום דוד אותו אהב בכל לבו ומאודו.

באחד הימים אחד החוקרים ביקש מאברהים: "בבקשה תתלבש. אימך מאוד חולה וכדאי שתראה אותו לפני מותה". אברהים נדהם: "אימא שלי!! אין לי אימא!!! מאין אתם יודעים שיש לי אימא?". הם הסבירו לו כי אם לא ימהר עמם כדי לראות אותה לפני מותה זה יהיה מאוחר מדי והוא לא יוכל לסלוח לעצמו לעולם. הוא התלבש והצטרף לחבורת הגברים שהקיפה אותו. הגיעו לבית חולים. הם דאגו שאף אחד מבני המשפחה לא יהיה ליד האימא כיוון שרצו שאברהים יפגוש אותה לבדו ולאחר מכם יראו לאין מפגש זה יוביל. אברהים הוכנס לבדו לחדר של אימו. כל יתר הגברים המתינו בחוץ. הם היו בטוחים כי הוא לא יברח ואם יברח אז מיד ייתפס על ידי חבורת השומרים הגלויים והסמויים. אימו שכבה במיטה עם עיניים עצומות. לא היה ברור אם היא רדומה או מחוסרת הכרה. הוא התקרב למיטה ומבטיו מופנות רק לגבי הפנים של אימו. עמד שם רגעים ארוכים בלי לפתוח את פיו ולא הוציא אפילו מילה אחת. הוא החזיק את ידה שהיתה קפואה. החל לעסות עת כפות ידיה כדי לחממם. לאחר מכן
ונשק לה על המצח ואמר בערבית: "אימא!! זה אני אברהים!!! כל גופה רעד. פתחה את עיניה הוא התרופף ונשק לה על המצח. היא ניסתה להתרומם מעט והוא עזר לה להתרומם לישיבה כשהיא נשענת על הכריות. אצבעותיה עבורו על כל פניו של אברהים, דמעות זלגו מעיניה, ניסתה לדבר אך המלים לא יצאו בקלות מפיה. יצאו הברות בלתי מובנות כגון: "אוי אברהים, בני היקר, האם זה באמת אתה?" גם הוא הזיל דמעות ולא הפסיק לנחם את אימו: "כן אימא!! זה אני אברהים!! חזרתי אליך ולא אעזוב אותך אף פעם". האם ביקשה: "תבטיח לי כי אתה חוזר אל המשפחה וחי כיהודי. אתה יהודי כשר כיוון שאני יהודייה. אברהים לא הגיב אך דינה חזקה שוב ושוב: "אני רוצה לשמוע שאתה מבטיח לי!!". אברהים ענה: "אני מבטיח
לך" ונשק לה על המצח. הוא נשאר שם שעה ארוכה ואחר כך חזר עם הבחורים למחנה בו הוא מוחזק. החוקרים לא הרפו ממנו ואמרו לו: "אתה יודע כי אנו יודעים הכל עליך ועל הארגונים של המחבלים. אנו רוצים שאתה תגיע למסקנה שמקומך הוא כאן, עמנו, אתה יהודי, כל משפחתך כאן. בלבנון אין לך אף אחד. החברים שלך יודעים שאתה מת ואם ידעו שאתה בישראל ויגלו את העבר שלך הם בטח יחסו אותך.
דוד שמע ושתק לאחר מכן אמר: אני רוצה לראות את דוד , האח שלי, מה קרה לו? מדוע אתם מסתירים אותו ממני?" הם ענו לו: "דוד אחיך הוא מהבכירים ביותר של שירותי הביטחון שלנו. הוא עושה המון למולדת ולעם ובכך הוא מפצה את ישראל על הנזק והחורבן שאתה גרמת לנו…גרמת לך….לבני עמך…" הוא לא הגיב ורק ביקש לראות את דוד. הם הבטיחו לו כי דוד נמצא בסביבה וכי כל מה שהם עושים דוד יודע. הוא גם מגעגע מאוד לראותך וכי בקרוב תזכה לראותו.

באחד הימים, דלת חדרו של אברהים נפתחה דוד נכנס. שני האחים עמדו והביטו אחד בשני מבלי יכולת לזוז את או להגיד משהו. ממש רק עמדו והביטו אחד בשני. דוד התקדם בזרועות פתוחות לקראת אברהים וחיבק אותו בחום. אברהים נצמד לאחיו ושניהם בכו כפי שעשו זאת כשהיו ילדים. לאחר מכן, הוגשה שתייה וכיבוד קל ושני האחים היו לבדם בחדר, וניהלו את השיחה:

אברהים : מה ארגנת לי אחי?
דוד : ארגנתי את חזרתך הביתה.
אברהים : מדוע לא עזבת אותי לנפשי? הרי אני ערבי ומוסלם.
דןד : זו הטעות שלך!! אתה לא אברהים הערבי מוסלמי, אתה אחי אברהם.
אברהים : אני הרי ראש ארגון מחבלים. אני צריך להיות האויב שלך
דוד : אתה אברהם אחי, הבן של דינה היהודייה. הרי אפילו אבא שלנו התחדב
ברגשות של אימא ואכל רק כשר ושמר שבשת. הוא היה יותר יהודי
מיהודי. אתה הבן האבוד החוזר אלינו, אל משפחתו האהוב.
אבריהם : הרי אתה יודע כי השלטונות שלכם לא יסלחו לי על מה שעשיתי.
הם ישפטו אותי למאסר לכל ימי חיי.
דוד : זה לא יהיה. אתה די חכם, ואם תשתף פעולה ותמסור את כל משידוע לך על
ארגוני המחבלים ותעזור לנו במיגור כוחם של המחבלים, תהיה אחד מאתנו
ולא יזכרו לך את העבר. רק תנסה להיות כנה ותמסור את כל הידוע לך.
אברהים : אני אעשה זאת מרצון ואמסור להם את כל הידוע לי על הפעולות שנעשו
ועל הפעולות המתוכננות. וכך נפרדו האחים התאומים בחיבוקים ובנשיקות. אברהים מסר בפרטי פרטים את כל הידוע לו על הפעולות המתוכננות שלהם נגד ישראל וישראל הצליחה למגר את כל הפעולות החבלה המתכננות.
אברהם גויס לשירותי הביטחון והוטלו עליו משימות ריגול מסוכנות גם בארץ וגם בחו"ל שביצע בהצלחה. הוא פעל בעיקר בקרב רצועת עזה והשומרון. תקופה מסוימת גר במחנות הפליטים והתחזה כמחוסר עבודה וכלהוט לנקום בישראל. גויס לשירותי המחבלים והגיע לדרגת מנהיג. אך כעבור מספר חדשים בהם ארגוני המחבלים לא הצליחו לבצע כל פיגוע וכי כל תכנון לפיגוע היה מגיע לשלטונות הביטחון הישראליים לפני ביצעו, החילו לחשוד באברהם כסוכן כפול. אך הוא הצליח לחמוק ולחזור לישראל כדי לשקם את עצמו.

אברהם חזר לחיק המשפחה. בדרך נס האימא התאוששה ולחזרה לעצמה, התפקוד שלה היה די טוב. הסב והסבתא היו עדיין בחיים. כולם, כולל דוד ואברהם יזרו לגור בבית הגדול בחיפה כמו בימים הטובים.
יכולתי להמשיך את אני סבור שעד כאן זה מספיק.
להתראות בסיפור הבא.